זהו הרשומון העשירי אותו אני מעלה בבלוג. הדברים מובאים כפי שנכתבו בצורה אותנטית ביום שעלו על הכתב, מתוך אמונה, שהמחשבה הראשונה היא הכי מזוככת. תוספות טקסט, תוצאה של הבנה מאוחרת, בעת שקראתי מחדש את החומר המצטבר, או טקסטים שנכתבו בדיעבד, על סמך הזיכרון, בימים בהם התקשיתי להרים את ראשי מהכר, מובאים בתאריך בו אירעו ומסומנים בכחול.1 דצמבר 2009 יום שלישיאני עצבני וחש אי שקט. די נמאס לי. חגית לא כל כך סבלנית כלפי. האמת היא, שאני לא דורש "מי יודע מה", אבל כנראה שאני תקיף ואגרסיבי יותר. היום תתקיים הועדה הרפואית שלי בביטוח לאומי. אני לא אוהב ועדות, בוודאי לא ועדה כזאת, אבל זה יעבור. נמאס לי לאכול דגים. כמעט כל יום אנו אוכלים דגים, אומנם משובחים, אבל חייבים לגוון. אמרתי לחגית שנצא לאכול בחוץ סטיק. בשר בניגוד לעוף אני יכול לאכול. לפני המחלה העדפתי עוף על פני בשר, אבל הכימיקלים וההקרנות שנחתו על גופי שינו את העדפותיי.אתמול בערב בזמן שחגית עבדה טיילתי בקניון. קניתי לינון בושם, הייתי מאד עייף, אך זה גרם לי לסיפוק.
ועדה רפואית ביטוח לאומי ומשהו על זוהר ארגוב
2 דצמבר 2009 יום שלישיהוועדה הרפואית בביטוח לאומי התקיימה אמש בשעות הערב כמתוכנן. אין צורך בהצגות, או בהדגשת המחלה. הסרטן והטיפולים עשו "?עבודה מצוינת" אני נראה נורא ומרגיש זוועה, מתקשה בהליכה, חלש וחש בקביעות מעט סחרחורת  אני אומנם גמור, אבל בוועדה היה בסדר גמור. הודות, בעיקר, לליווי הנפלא והאוהב של חגית, אורנית היקרה ואחותי זיווה. כרופא הוועדה שימש האונקולוג החייכן, כך אני מכנה אותו, מהדסה. מצפה לבשורות טובות. לא הובכתי והרופא עשה כל מאמץ לוודא שאקבל את מקסימום הסיוע האפשרי. שלא יהיו אי הבנות. הכול אמת. חגית סועדת אותי במרבית הזמן וזה בא על חשבון עבודתה. אני נדרש לסיוע בפעולות בסיסיות ולא פעם הייתי נופל אם חגית לא הייתה לידי ותומכת בי. כל סיוע שאקבל מביטוח לאומי אהיה בזכות ולא בחסד.
יחד עם זאת, שמם הלא טוב של וועדות אלה יצא למרחוק ונפוץ בכל רחבי הארץ. כמו בכל דבר טיפה מזל לא מזיקה. הידע הרחב של אורנית בצירוף נשמתה הצחה, יחד עם רופא בעל לב רחב הקלו עלי מאד.הבוקר קמתי מאושש. נחמד להרגיש קצת יותר טוב מסביר. הסיבה להרגשה הטובה יחסית, היא ההתרחקות ממועד הטיפול הכימותרפי האחרון. שתיתי קפה הפוך בקפה דובשנית. ניסיתי קרואסון, הפעם מלוח. לא נבלע לי עדיין. שטפתי את האוטו וחזרתי הביתה. אבי דדון, צדיק בסדום, התקשר לשאול לשלומי. הוא עוזב את תפקידו בחברת סידס. סיכמנו ברוח אופטימית, שאנו נפגשים בשבע עשרה לינואר במילואים במסגרת תרגיל של פיקוד מרכז.
בסופו של דבר לא נפגשנו, לא הרגשתי טוב. לאבי דדון אזכור תמיד חסד על כך, שבתחילת המחלה עת "הלכתי במדבר ובחושך", הוא עודד את רוחי ואסר עלי לשקוע במרה שחורה, אם בצבצה כזו.בזמן ששטפו את הרכב הקשבתי לתוכניתו של אבי רצון ברדיו ירושלים. האיש מוצא חן בעיני.
רצון ראיין את יעל דן ומרואיין נוסף שאינני זוכר את שמו בסוגיית קריאת רחוב על שמו הזמר זוהר ארגוב. זאת על רקע החלטת עיריית ת"א לא לקרוא רחוב על שמו של הזמר, היות והרזומה שלו כולל הרשעה  על ניסיון לאונס, עליו ריצה שנת מאסר. אני מודה שלא ידעתי שזוהר ארגוב הורשע בניסיון אונס ותמיד חשבתי שהורשע בעבירות סמים ואלימות. חברת המועצה, יעל דן, מתנגדת בתוקף שבת"א, בירת התרבות כהגדרתה, יקרא רחוב על שמו של ארגוב, לא המשורר סשה ארגוב, שהטביע יגונו לעיתים בכוסית מרה, אלא הזמר זוהר. התפתח ויכוח קולני טעון רגשות בין דיין לשניים האחרים. רצון והמרואיין השני תומכים בקריאת רחוב על שמו וטוענים שתרומתו לתרבות הישראלית ולחברה היא עצומה ובמכלול השיקולים, למרות ניסיון האונס, האיש ראוי שיקרא על שמו רחוב. דיין שלחה אותם לעשות זאת בערים אחרות כמו בעיר הולדתו ראשל"צ, או בירושלים מהיכן שהתוכנית משודרת.
יש לי מספר דברים להגיד לגברת דיין. הקשבתי לך קשב רב. למרות ההזדהות הבלתי מסויגת שלי עם הטענה, שניסיון אונס היא עבירה שהקלון איתה הוא כבד ובלתי נסלח, ההתנשאות של הגברת דיין הייתה בלתי נסבלת. התנשאות שהזכירה סגנון מפא"יניק של פעם המזוהה גם עם מוצא מסוים. אין ומעולם לא היו לי רגשות נחיתות בתחום המוצא. זכיתי להיות "מעורב" ולא "גזעי." זורם בי משהו יווני, יוגוסלבי, חלבי, ספרדי ואפילו גרוזיני. אם אני הייתי המראיין וחבל שלא, דיין הייתה נשאלת מספר שאלות:
מדוע אין לך בעיה עם קריאת רחוב בירושלים על שמו של מורשע בניסיון אונס ובת"א לא?
האם לא ראוי, שנבחן מחדש את הרחובות, על שמו של אביך משה דיין, יש רחוב כזה כמעט בכל עיר, לאור התנהגותו המוסרית כקצין בכיר וחיבתו לממצאים ארכיאולוגים שפיארו את גן ביתו?
ביום מן הימים ובצדק רב, יציעו לקרוא רחוב על שם אחיך, אסי דיין. איך נשקול ונתייחס אז לעברו הפלילי, בדגש הכאת בת זוגתו?3 דצמבר 2009 יום חמישייש לי חלום, שחודש זה, האחרון בשנה, יהיה החודש האחרון של המחלה. נותר לי לבצע עוד שש הקרנות לריאות ועוד טיפול כימותרפי אחד. כרגיל חלומות לבד ומציאות בנפרד.
באמצע החודש נבצע CT  ונצפה לבשורה שהגידול בריאות נעלם. מחד זה הזוי ומאידך גידול של שבעה מ"מ על אחת עשרה מ"מ צריך וחייב להיעלם אחרי מה שחטף בחודשים האחרונים. גם צמצום משמעותי ייחשב להצלחה. נמתין עוד כחודש, הזמן הנדרש לאפקט מרבי של ההקרנות.ושוב גלעד שליט מעסיק אותי.
העסקה לשחרור גלעד שליט היא כנראה עניין של ימים. גלעד צריך לחזור הביתה בזה אין ספק אבל המחיר מטורף. יחד עם זאת הייתי מוכן לשלם מחיר מטורף כדי להבריא.
גלעד שליט עדיין בשבי.אמש בישרה אורנית לחגית , שהוועדה הרפואית בביטוח לאומי אישרה לי את תקרת הקצבת הנכות וקצבה יחסית למתן שירותים מיוחדים הכול בהתאם למחלה שלי ולמגבלות שלי. לרוב אני בא בתלונות לרשויות, כך שעכשיו אינני מקל ראש במהירות בה קיבלה הוועדה את ההחלטה החיובית ואני מודה על כך. באופן מקרי, או לא, באחת מתוכניות הבוקר היום התארחו בעל ואישה, שניהם מרותקים לכסא גלגלים. האישה חולת סרטן, שעברה גם תאונת דרכים קשה והבעל חולה לב וסובל מסכרת קשה. הם מספרים על מאבק של שנים בביטוח הלאומי והתייצבות למאה וועדות. אבי ז"ל היה נוהג לומר "זרוק אותי לים ותן לי טיפת מזל, אני כבר יסתדר". אני חייב להודות, שיש לי לא פעם מתחילת המחלה, טיפות של מזל....לסתיו יש דלקת בגרון. פיני לקח אותה למרפאת "טרם". חגית בקושי דורכת על הרגל, דלקת פרקים. רציתי לקחת אותה בעצמי, אך בתקופת טיפולים זו, שמערכת החיסון שלי רחוקה מלהיות במיטבה רצוי מאד שלא אגיע למקומות בהם יש חשש שאיחשף למחלות, אלא אם אין ברירה. זו דוגמא לקושי היום יומי שמסבה המחלה שלי. למזלנו פיני אבא של חגית תמיד עומד לרשותנו ואמש הוא גם עשה קנייה גדולה מהסופר. חגית ואני מסכימים, שהוא במקום הראשון. אני מאחל לו שנחזיר לו בבריאות ובשיבה טובה.   פטור משירות מילואים4 דצמבר 2009 יום שישיקיבלתי בדואר הזמנה לטקס פטור משירות מילואים. ההזמנה הגיעה אתמול. נפגעתי. באופן טבעי אתה מקשר זאת למחלה ונגרם לך צער רב,  עקב חוסר הרגישות לכאורה. לכך נוסיף את העובדה המצערת ש"הצבא" לא שמר איתי על קשר כלשהו במהלך המחלה.
למעשה ניתנה לי הזדמנות לבדוק את עצמי. האם אני מטפל בסיטואציה רגשית כמו שנהגתי לטפל לפני המחלה, או שלמדתי משהו חיובי מהמחלה הארורה. לקח לי יום שלם, אבל בסופו הבנתי, שזה לא אישי וזה לא נגדי, זו המערכת. ייתכן שמישהו זוטר טעה, אולי זה הליך ביורוקרטי מקובל לאור הגיל שלי וכן הלאה. לאחר שיחה רגועה ושלווה עם קצין בכיר במערכת, קיבלתי התנצלות, התחייבות לביטול הזימון לטקס הפטור והבטחה לביקור. זו חלק מהדרך שלי להלחם במחלה, להיות מחובר לחיים "הנורמאליים".
ההבטחה לביטול הזימון קוימה, ההבטחה לביקור, לא. היום זה לא משנה לי דבר, סלחתי מזמן ואינני כועס. חשוב להבין שבאותו הזמן חשתי בין פה לשם ומשם אין דרך חזרה, המכתב הזה היה זריית מלח על פצעים פתוחים. כמובן שהיום אני רואה בכך נושא חסר חשיבות.8 דצמבר 2009 יום שלישי

סתם יום של חול.

ושוב קיבלתי טיפול ארדיה. בדיקות הדם שלי מצביעות על קלציום גבוה. הטיפול בארדיה מיועד להפחתת כמות הסידן. והיא ניתנת בצורה של הזרקה איטית בעירוי לתוך הוריד.

חלום הכיפה13 דצמבר 2009 יום ראשוןוביום שישי האחרון, נר ראשון של חנוכה, ביום שסיים מחזור של שלושים הקרנות לגידול בריאה, הופיעה הסבתא בחלום של נכדתה. והנה יושבת המשפחה בבית ברחוב נקדימון, לא הבית של החולמת ולא הבית של הסבתא אולי הבית של הדוד, הדוד של הנכדה. ובחלום נכנס הדוד לבית ומעורר את התפעלות הנכדה ממראהו, נאה ביותר ושופע שיער, ואומרת הסבתא אמו של הדוד, "עכשיו כבר הכול בסדר הוא בריא."לפני ימים מספר סיימתי לקרוא  את הספר "עושה הכובעים" ,בו מתראיין אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר. כבר כתבתי שזהו הספר הראשון שקראתי במהלך המחלה. מעניין, מרתק אבל לא מרגש ולכן נמלאתי אושר, שחזרתי לקרוא את הספר "יונה ונער" של מאיר שלו. החלתי בקריאתו מעט לפני גילוי המחלה והוא נזנח עד לאחרונה. אני עומד לסיים אותו והן ספק שהוא מרגש. יש משהו מאד מרתק בספרים שמספרים שני סיפורים במקביל וספר זה עושה זאת כמלאכת מחשבת.

חגית ואני מאד עייפים נפשית. אנחנו שחוקים, כי אין באמת זמן, שניתן לשים בו את הראש במנוחה ולא לדאוג מהעתיד. אנחנו גם עצובים. לא חשים את שמחת החיים אותה הרגשנו לפני גילוי המחלה. נכון שהמתכון הוא לחיות את החיים, לחיות את היום כל עוד אפשר. אנחנו עושים זאת, אבל ישנם ימים שלא ניתן להתעלם מעוצמת הפוטנציאל הנורא של המחלה וזה מחליש ותופעות הלוואי הבלתי נגמרות מציפות בעצב.
עקב ספירות נמוכות בבדיקות הדם קיבלתי שתי זריקות ניאופוגן ביום חמישי ושישי בשבוע שעבר. זו הפעם השנייה במהלך המחלה שאני נזקק לזריקות כאלה וזה בהחלט לא הרבה. תופעת הלוואי של הזריקות, אגב תמיד יש תופעת לוואי בעוצמה כזו או אחרת, היא כאבים בגב התחתון במשך מספר ימים. כואב, לא נעים, אך גם לא נורא, העיקר להיות בריא.והימים ימי חנוכה. כל אחד מצפה לנס חנוכה שלו. ובדמיוני אנחנו במטבח הקטן והצר בבית הורי. בקצהו חלון הפונה לרחוב, על האדן תשים אימי את החנוכייה. קטנה וצבועה בירוק בעל נוכחות עם נגיעות זהב, עשויה מתכת ובגבה עיצב היצרן, אולי האומן את קיר הכותל המערבי. מתחתיה פרשה אימי נייר עיתון והתקינה את הנרות בהתאם לימים. אינני זוכר ואין לי את מי לשאול, האם השתמש אבי בשמש להדלקת הנרות, או שמא יועד לכך נר נפרד. הספר ממנו קרא אבי את הברכות החנוכה בלוי לכל הדעות, דפיו צהובים ועליהם סימני טפטוף שעווה משנים עברו. אהבתי מאד את הספר ואת ריח החנוכה שנטף ממנו.גם אם לא מדברים על כך בשפה מפורשת, לתקווה יש מסגרת ברורה, העלמות, או מוות הגידול בריאות. ביום האחרון של החודש נבצע בדיקת  CT, בדיוק שלושה שבועות מסיום שלושים ההקרנות לריאות ואחרי תשעה מחזורי כימותרפיה, הכול לפי ההנחיה של ד"ר נחושתן. למרות החששות והעצבות, מאמין אני באמונה שלמה, שבחנוכה הזה אירע לי נס ואימי זיכרונה לברכה בשרה את הבשורה ביום הראשון לחג, באמצעות נכדתה. תוצאות הבדיקה יאששו זאת.14 דצמבר 2009 יום שנילמחרת הוסיפה הנכדה רויטל פרט נוסף שלא סיפרה קודם לכן. בחלום, על ראש הדוד הייתה מונחת כיפה. סוג הכיפה, גודלה ואפילו צורת הנחתה מצביעים, לא אחת, על השתייכותך הקהילתית. הייתה זו כיפה סרוגה והנכדה ציינה זו בנשימה אחת ובהדגשה - כיפה סרוגה. במקרה של הדוד אין בינו ובין הכיפה הסרוגה דבר שיצביע על השתייכות קהילתית, חברתית או תפיסה דתית .
מזה מספר חודשים למד הדוד להחזיק את הטלית, התפילין והסידור האישי בנוסח האר"י בתיק מחשב נייד שייעד לכך. הוא אינו היחיד, לא מעטים ממתפללי בית הכנסת עושים זאת. התיק שומר על התפילין והטלית ומנצל תיק שלעיתים אין בו צורך. בנוסף לטלית, לתפילין ולסידור האישי מונחת בתיק כיפה המשמשת אותו בעת הנחת התפילין היומית. כיפה סרוגה בצבע לבן מעוטרת בעיגול כחול. הנכדה מעולם לא ראתה שהדוד משתמש בכיפה סרוגה. שוב כהרגלו לפני טיפול כימותרפי, קם בשעה שלוש לפנות בוקר לערך. לא בגלל מתח חריג ולא מכאבים חס וחלילה, אלא כתוצאה מנטילת כדורי סטרואידים לחיזוק הגוף. כפי שכבר כתבתי כאן בעבר, לפי פרוטוקול הטיפול עליו לקחת שישה כדורי סטרואידים ביום שלפני הטיפול וביום שלמחרת הטיפול. ביום הטיפול עצמו הוא מקבל מנת הסטרואידים דרך הוריד באדיבות בית החולים. סטרואידים מעוררים תיאבון ובמצבו העכשווי זה מצוין, אך עד אשר יספיקו הסטרואידים לעשות את עבודתם יהרוג הטיפול הכימותרפי את התיאבון. אינני יודע מדוע בתקופה הזו השתמשתי בגוף שלישי בכתיבת הרשומון. לרוב ובעצם תמיד כתבתי בגוף ראשון. אולי הייתה זו מן סוג של התרחקות מעצמי ומבט בוחן מהצד.ועדיין סוד בעיני האם מתכנן לי ד"ר נחושתן מחזורי טיפול נוספים, או שמא קודם ימתין לתוצאות בדיקת ה – CT  בסוף החודש. המחזור הבא של טיפול יכול להיות ברביעי לינואר. התקווה ידועה.פסיפס ישראלי במסלול הירוק15 דצמבר 2009 יום שלישיהתעוררתי בשעה שתיים לפנות בוקר שוב, כנראה כתגובה לסטרואידים. לאחר חצי שעה קמתי מהמיטה. סידרתי ניירת, רשמתי בקפידה את רשימת המטלות שלי, בדקתי דואר אלקטרוני, את חשבון הבנק באמצעות האינטרנט וניגשתי למלאכת הכתיבה. זאת נעשית זורמת מיום ליום. סיימתי את ספרו של מאיר שלו "יונה ונער". מרשים מאד, מרגש והעניק לי הרבה נחת ושכחה נדרשת. חגית סיימה את ספרו של א"ב יהושע, "אש ידידותית", אותו קרה בהמלצתי החמה. היא מאד נהנתה וזה גרם לי אושר רב.
אם כך, אני קורא, אני כותב, אני חי.אמש ביצעתי טיפול כימותרפי מספר תשע. האח, המלאך, ניסים מצא וריד בשניות, דקירה אחת בלבד והדם החל זולג לשלושת המבחנות, בהתאם לרשימת הבדיקות שקבע ד"ר נחושתן. "למצוא" אצלי וריד, לצורך בדיקות הדם הקבועות, או לצורך הכנסת עירוי לטיפולים הכימותרפיים, הפך  למשימה מרכזית, כואבת ומתישה. את זרועותיי אני מפקיד רק בידיהם של האח ניסים או האחות מישל, הנחשבים לאלופים בתחום. לא תמיד הדבר מסתייע בידם. ביום שלישי בשבוע שעבר, ניסים דקר אותי ארבע פעמים באזור הרגיש ביותר, שורש כף היד. רק בפעם הרבעית נמצא הוריד, שהואיל להעביר דם למבחנות בליווי כאב עז כיאה לאזור הרגיש. ספירת הכדוריות הלבנות הייתה כצפוי נמוכה ונזקקתי לשתי זריקות ניאופוגן שעשו את העבודה והרימו את הספירה מעל לנורמה. בתמורה זכיתי לכאבים עזים בגב התחתון, כנראה מקום ייצור הכדוריות, למשך יומיים שלושה, במיוחד בשינוי תנוחת הגוף, כמו במעבר מעמידה לשכיבה או ישיבה. הביטוי פסיפס אנושי נזכר כבר ברשומון. הוא קיבל אתמול משמעות ישראלית מלאה. מחלקת טיפול יום אונקולוגי מחולקת לפי צבעים: אדום, כחול, כתום וירוק. בכל צבע מתרכזים חולי סרטן מסוג מסוים. אני בחלק הירוק, או מה שמכונה על ידי "במסלול הירוק". מאד אהבתי את שיבוצי בצבע זה וראיתי בו סימן למעבר חופשי ומהיר בחזרה הביתה, רוצה לומר, אין לי מה להצהיר.  נחזור לפסיפס. בחדר אחד יושבים על כורסאות, חולי סרטן קשים המחוברים בעירוי לשקיות המכילות את החומרים הכימיים האמורים לעצור את מחלתם ולהאריך את חייהם. בחדר מתנהלת שיחה קולנית על מגוון נושאים וכמובן על המחלה הארורה. למולי יושב נציג חבר העמים. נולד באוקרינה ומקצועו, אח פרטי. טיפוס מוחצן מאד. אני רואה בעיניו את הכאב הפנימי, הפחד והדאגה. הוא משתתף פעיל בשיחות. לידו יושב נציג ארץ ישראל הוותיקה. איש כבן למעלה משבעים מלווה על ידי אשתו הזוכה לעיתים לנזיפותיו. הוא אינו משתתף בשיחה, למעט כאשר הוא הולך לשירותים, או כשהוא אוכל. לרוב הוא מנמנם. לשמאלו יושב הבחור הצעיר ביותר בפסיפס הנוכחי. בן שלושים ואחת בסך הכול. בא לטיפול ראשון וטרם עיכל את הבשורה. אינו משתתף בשיחה. הוא עצמו עסוק בשיחה עם אמו ובהמשך עם פסיכולוג שבא לשוחח איתו. לשמאלי שוכבת על כורסת הטיפולים אישה חרדית כבת שישים מלאת שמחת חיים ואמונה. משתתפת פעילה מאד בשיחה. לפני כשלוש שנים נרפאה מהמחלה וזו חזרה בשנית. הכוח הפנימי שלה והאמונה העמוקה בולטים ומעוררים השארה. לימיני יושב גבר כבן גילי, ערבי ממזרח ירושלים. פעיל מאד בשיחה. מפגין ידע רחב מאד על המחלה, זכויות החולה והחברה הישראלית. פסיפס מייצג של החברה הישראלית, כאשר אני זה שמייצג את הישראלי החילוני יליד הארץ.
סיימתי ראשון את הטיפול ונפרדתי מחברי למסלול הירוק. לפני יציאתי את החדר אמר לי האח יוצא אוקראינה "אתה תהיה בסדר ותתגבר על המחלה". תמיד מעודד לקבל תחזיות אופטימיות
ולדעת שרואים אצלך חוזק ונחישות.ד"ר נחושתן מאד מדאיג אותי. בעודי ממתין לטיפול שלי התברר לי, שלרופא שמטפל בי במסירות אין קץ, יש חשד לגידול היושב סמוך לבלוטת הרוק. מלנומה, ד"ר חובב מכנה אותו כתם. גם הגידול הממאיר שלי בריאות כונה כתם על ידי ד"ר שושן, עת הייתי בחדר מיון ביום גילוי המחלה.
בערב התקשרתי לרופא שלי לדרוש בשלומו ולהפציר בו לטפל בעצמו. הוא שמח מאד לשיחה, אך הפגין "זלזול" בחשד לגידול. נאלצתי "להכות בבטן הרכה שלו" והזכרתי לו שרבים מאד ובניהם אני, תלויים בו והוא, אם לא בשבילו אז בשבילם, חייב לבדוק ולטפל בעצמו.
בדיעבד לשמחתנו הרבה הכול בסדר!השעה קצת אחרי חמש בבוקר, אחזור למיטה להשלים שעות שינה.

20 דצמבר 2009 יום ראשון

ימים מאד קשים עברו עלי. סבל קשה. עייפות והתשה, כבדות וחוסר נוחות, עצירות וטחורים ובקיצור סמרטוטיות. הבוקר יש מעט שיפור. לא דרמטי אבל שיפור. אני שונא את זה. ביום שישי אמרתי לד"ר אילן מקובר, המדקר, שנשבר לי הזין. מותר לי! זו הייתה הפעם התשעית שאני מחוסל לגמרי למספר ימים, בעקבות טיפול כימותרפי. אילן לא התרגש ודיבר על הצורך במאבק. אני יודע היטיב מהו מאבק ואני נאבק כל יום, לעיתים כל שעה. הוא הדגיש בפני שאימו עשתה עשרים וארבע טיפולים כימותרפיים. תחושת חוסר נוחות קשה אפפה אותי. בכל מקרה הוא עשה את הטיפול שלו, שאני מקווה שיביא תועלת מעשית. אני מצטער שלא ביקשתי אישור לקנביס. אני אוכל מעט מאד ולכן גם נחלש משמעותית, מאידך לא בטוח שרוצה לפתח תלות בסם. נמתין. ביום האחרון של חודש דצמבר מתוכננת בדיקת  CT, כמה תקווה ופחד מתנקזים לאותו היום. היום אני פוגש את ד"ר נחושתן להתייעצות על המשך הטיפול. ד"ר מקובר, המדקר, אומר שזה היחס בין איכות החיים לתוחלת החיים. מקובר מניח הנחת יסוד, שאם רוצים להאריך חיים צריך לפגוע באיכות החיים, טיפולים. אני מניח שד"ר נחושתן חושב כמוהו. לכן גם רמז שיש בכוונתו להמשיך כימותרפיה שמבוססת על אלימטה בלבד. האם איכות חיי תשתפר ככל שאתרחק מההקרנות ולא אקבל גם כרבופלטין? לא יודע, הלוואי. אולי הוא יבחר בכדורים ואולי יהיה נס והגידול בריאות יעלם ואפשר שינהגו בפחות אגרסיביות. כאשר ד"ר נחושתן אמר לי לפני למעלה מחצי שנה, שהוא יסתער עלי שכחתי לבקש אפשרות לאתנחתא. הייתי מרוסק לחלוטין בסוף השבוע האחרון ויחד איתי חגית. חגית היא הנשמה שלי אני חב לה את חיי ואיכותם. מסירותה אינה יודעת גבול. אני מאושר מכך שאת הימים הקשים שלי כשאני זרוק במיטה, היא מעבירה בקריאה. היא נשאבת לספר, מוצאת בו נחמה, עניין והנאה. בימים האלה אני לא קורא. קשה, הראש סחרחר, הראייה מטושטשת. ביטלנו היום את הפגישה עם יריב מייק. חגית קיבלה את ההחלטה. החלטה נבונה. אני צריך זמן להתאושש. המשימה החשובה היום היא להעביר אגרת לרבי לתוך אגרות הקודש. חשובה לי מאד התשובה. יש לי אומנם "קשר ישיר" כמו שאומר אחי,אך הפעם אני חש, שאני נזקק לפירוט. אינני רוצה להקדים את המאוחר, אך גם לא לאחר את המועד.

המשך יבוא... 

© כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010