יצירתו המפורסמת ביותר של האומן המהפכן היפני קאטסושיקה הוקוסאי, בן המאה ה-18 היא 'הגל הגדול בסמוך לקאנאגאווה' שהוא ההדפס המפורסם ביותר בסדרה שיצר '36 מבטים על הר פוג'י'. ביצירה ניתן לראות גל גדול הבא מן האוקיינוס ומאיים להטביע את מחוז קאנאגאווה. ברקע ניתן להבחין בהר פוג'י. אם מאמצים מעט את העיניים ניתן להבחין גם באנשים (דייגים ?) החותרים בסירות בניסיון להביאן (ולהביא את עצמם) לחוף מבטחים. יצירה זו מעוררת תהיות רבות. ההר הוא משולש היושב על בסיס רחב ויציב. הגל לעומתו עוד רגע יישבר וייפול. ההר מסמל רוחניות, התעלות וקדושה ואולי תקווה. ואילו הדייגים החותרים בסירות עוסקים באופן פרוזאי לחלוטין בניסיון נואש להגיע לחוף מבטחים יציב ויבש. מה הם רואים? על מה הם חושבים? האם צר עולמם כעולם נמלה ברגעים אלו? האם יישברו ויפסיקו את מאבקם, אולי חסר הסיכוי, אם יבחינו בגל מעליהם? אגב, אחד השמות בהם נתקלתי ליצירה הוא 'הגל הגדול מעל קאנאגאווה'. מעניין. האם מודעות לפרוזאיות ושבריריות הקיום היומיומי צריכה למנוע המשך מאבק, המשך חתירה, המשך חתירה למשהו נעלה יותר? הרבה שאלות. מעט תשובות. ואולי התשובות הן אישיות עבור כל אחד מאיתנו לאחר מעין דין וחשבון אישי. בחקירתי את היצירה מצאתי ניתוח יפה של דנה בכטינגר כחלק מדיון על בודהיזם כאורח חיים, ואביאו כלשונו. בסופו של דבר היעד הסופי הוא להגיע לתובנה על החיים. תובנה היא המטרה, רוגע הוא האמצעי. ניתן להמחיש זאת באמצעות אלגוריות שונות. אחת מהן היא הים ברגעיו השלווים ובעתות סערה. ים שלו אינו שלו רק מעצמו אלא גם באפקט שיש לו עלינו. לחלופין, ים גועש וקוצף יוצר אצלנו תחושות של חרדה ומצוקה. כשהים שלו, אנו מסוגלים לראות דרכו אולם רק באופן שטחי. לא ניתן להבחין במאומה מתחת לפני המים. היכולת לראות מתחת לפני המים היא התובנה. ישנו ציור מפורסם של אמן יפני בשם הוקוסאי שנקרא "גלי הקאנגוואה". בציור ניתן לראות ספינה קטנה שנישאת על נחשול עצום שמאיים להפוך אותה. המלחים נאחזים בחוזקה בדפנות הסיפון כשפחד ומורא ממלאים את ליבם. ברקע ניתן לראות את הר פוג'י שהוא סמל ההארה בבודהיזם היפני. פסגתו הלבנה זהה כמעט לנחשול הענק שמאיים על הספינה. באינטרפטציה של משמעות הציור, הגל מציין סיטואציות מפחידות שאנו עלולים להיתקל בהן ביום יום. המלחים מציינים את הפחד מהמוות ואת ההתרחקות מההארה שתמיד נמצאת ברקע ( הר פוג'י). המסר ברור: ללא הכנה ראויה לרגעים של סערה בחיינו, אנו נהיה במצב של חוסר אונים כשהם יגיעו. תובנה היא הנסיוב הרוחני שבאמצעותו אנו מתמודדים עם הלא נודע ומדיטציה היא הדרך להגיע לאותה התובנה. במקום אחר מצאתי את הדיון במה מבחינים קודם אנשי המזרח בהשוואה לאנשי המערב? בהר או בגל. אך לא ראיתי שם את השאלה... מי מבחין בדייגים החותרים? וקצת נימה אישית. כחניך, מזה עשרות שנים, בבית ספר לאומנויות לחימה שהר פוג'י הוא סמלו הרשמי, חשתי חיבור מיידי ליצירה זו שגיליתי באקראי. הדפסתי אותה על בד קנווס ותליתי במקום של כבוד בסלון ביתי. מעין 'טוטפות בין עיני', תזכורת מתמדת לצורך בפרופורציה. כצלם חובב חשבתי על שני ניואנסים: 1. שימו לב לדמיון בצבעים של ההר, גלי הים והדייגים. כמעט לא ניתן להבחין בהבדל בין הגלים להר. המלחים מובחנים בעיקר בשל הסירות הצהובות החוצצות בינם לבין הים. מעניין. 2. הקפאת הרגע נותנת את הפריווילגיה של עצירת ההווה השוטף, התזזיתי, והסתכלות על הקורה אותנו, על עצמנו, מהצד. וכמו שמביטים על יצירה בתערוכה, ניתן להתרחק, לשפר עמדה, להגדיל את הפרספקטיבה ולקבל פרופורציה מתאימה. תודה על תשומת לבכם, אפרים מוקדש למ.א. |