לאחרונה אני מביטה בעצב בהתפוררות היורו. בבחרותי, גם אני חלמי כמו גדולים וטובים שיום אחד הלבאנט בו אני גרה יצטרף למעצמת התרבות ה-"פוסט-קולוניאלית" מעבר לים. אני נזכרת בערגה בדברים החמים של סילבן שלום, שהבטיח לחתור לאיחוד לבבות וממון עם אותה אדמה מובטחת, שירקה רבים מבניה ובנותיה. סבורני, שסילבן לא הבין עד כמה פוסט-ציונית היא הצעתו (אני רואה שזה כבר הופך להיות פוסט-פוסט), אבל אם בארזים נפלה שלהבת מה אגיד אני אזובית קיר שכמוני. הנה המציאות טופחת על פני החלום ונדמה שהיורו זולג לו אט אט אל תהומות הנשייה ולא ברור מה יישאר בחלל הריק שהתפנה. בל נטעה, אני לא פותחת בדיון כלכלי. מדובר פה בדיון רגשי גרידא. געוגעים לחלומות שמעולם לא התגשמו. בד בבד עם התפוררות גוש היורו (דרך אגב, מצחיק שאני אומרת התפוררות, כאילו מדובר באיזו כיכר לחם, עוגה או קרואסון שקדים פריך מהבראסרי השכונתי ברובע ה- 14. נראה לי שיותר הולם היה לדבר על התפוגגות כשמדובר בחלומות עוואים שכאלו)... אבל הנה נסחפתי שוב עם זרם המחשבה ושכחתי את המשפט והקישור המקורי. כן, כן, זרם המחשבה. אז כאמור, בד בבד עם התפוגגות גוש היורו אני שומעת עוד ועוד קולות שצועקים העולם כולו נגדנו. כמי ששורשיה טמונים עמוק בדשן הקיפוח הדתי, הלאומי, המגדרי והמיני (וסליחה מכל מקפחיי אם שכחתי מי מהם) אני לא יכולה לטעון שאין דברים בגו. לא רק טורקים עליך שמשון, נדמה שהשמש זורחת על הגזענות/אנטישמיות כתמיד. אפשר לשאול אם הכל בראש שלנו. האם לעולם אנחנו מחפשים את הבולשביק בתוך הגוי? האם כמו שבכל יגאל בשן ועדת הוונאבי מכוכב נולד יש ציפור קטנה בלב, כך גם בכל גוי מסתתר לו אנטישמי קטן הפורט על נימי נפשו? ואולי זאת בעצם תחושת הנרדפות הגנטית/חברתית/כלכלית שגורמת לנו לראות בכל פינת רחוב את הקוזאק המצויץ? אבל דווקא ברגעים כאלה של בליל אקזיסטנציאלי עלאק סארטר, אני נזכרת בשירה המשעשע/מאשים/נבואי של סיון בסקין "Leaving Europe 2 (הרפורמה המוניטארית)". גם אם נבואות לא תמיד מתגשמות, אני מביאה כאן את השיר מתוך כבוד ומקווה שאני לא מחללת זכויות יוצרים: כשתעברו ליורו – אני מתכוונת, כשתעברו ליורו סופית, כשתיפרדו מהדויטשמארק, מהפראנק, מהגילדן, מכל הכסף הבזוי הזה שהמציאו אבותינו סוחרי הפרוות, אבותינו בעלי בתי המרזח, וגרוע מכל - אבותינו המלווים בריבית, מכל הכסף המנוול הזה, שרק בזכותו הצלחתם לעבור בשלום את המהפכה התעשייתית, מכל הכסף הארור הזה, בו שילמתם לבתי המלאכה לגיליוטינות, ליצרני גז החרדל (כמדומני,זוהי הפעם השלישית שאני מזכירה את גז החרדל בשיריי), מכל הכסף המקולל הזה שקם על יוצריו, כאשר שילמתם בו עבור ההזמנה הממשלתית הגדולה לבעלים המאושרים של מפעל לייצור ציקלון בי - כשתיפרדו מכל הטינופת הזאת, שאבותינו המציאו עבורכם ולנוחותכם - תחשבו עלינו. תחשבו עלינו בפעם האחרונה. לעולם לא ננסה להלוות לכם שוב בריבית. לעולם לא נמכור לכם אף כוסית נוספת של צויקה. לגבי הפרוות - כבר למדנו שלא יפה לעודד ציד של צובלים אצילים ביערות סיביר. לכל היותר, נמכור לכם איזה צ'יפ לטלפון לווייני, איזו תוכנת בילינג משעממת, ותשלמו לנו ביורו. בכסף הנקי מהסטוריה. בכסף שהוא רק שלכם. בכסף ה- Judenfrei הראשון באירופה. כשתעברו ליורו סופית, תשרפו בכיכרות את הדויטשמארקים, את הגילדנים ואת הפראנקים, תשרפו אותם כאקט חינוכי / ייצוגי. תשרפו את כל הכסף הישן ממוצא יהודי. אולי זה מה שתמיד רציתם לעשות באמת, אך כיוון שלא היה לכם אומץ, שרפתם את היהודים עצמם. תשרפו. אנו רוצים לבדוק עליכם את הטענה שמי ששורף כסף - אני מתכוונת, פיסית ולא מטאפורית - מי ששורף כסף, לא ישרוף עוד ספרים, וההמשך על פי היינה, יהודי יקר. כשתעברו ליורו, הקדישו לנו מחשבה בפעם האחרונה. לא נטריד אתכם עוד. תסתדרו עם הריביות שלכם לבד. אין לנו דבר וחצי דבר עם היורו, הצלול כדמעת ילד קטן. אף זין נימול לא ירבוץ עוד משועמם מתחת לשולחן באף ישיבת דירקטוריון של אף בנק פדראלי באף בירה אירופית. כשתעברו ליורו, תדעו: זהו הפתרון הסופי והמלא של השאלה היהודית על אדמת אירופה. בהצלחה ברפורמה המוניטארית הקדושה. (בתמונה המצורפת: זוג גויים) |