לאחרונה אני משלים כל מיני סרטים שלא יצא לי לראות בשעתו בשל טרדות החיים .
אחד מהם הוא ואנילה סקאיי (שכנראה אני היחיד כאן שלא ראה אותו עד עתה ) עם טום קרוז, קורט ראסל, פנלופי קרוז וקאמרון דיאז. (עדיין לא החלטתי למי מהן היה שם משחק סקסי יותר, נראה לי לדיאז).
יצוין שהסרט נצפה ביום חול, דהיינו לפני תחילת המונדיאל.
לא נכנס לסרט והמשחק של טומי בו, נתפסתי שם ל-3 דברים שדיברו אלי :
הראשון , שיחזור העטיפה המיוחדת והמוכרת לאלבום של דילן.
השני, המושג "מעכב עינוגים" pleasure delayer , שנאמר שם על ידי קרוז והזכיר לי כיוון דומה שנחרת אצלי (אולי משום הזדהותי האישית איתו) , מהסרט "לא שם זיין" על פי דן בן אמוץ. שם אומר השחקן הראשי (איקה זוהר) בהסבירו (נדמה לי לעצמו, או לצופים) למה הוא השהה את קיום יחסי המין עם זאת שפגש ואהב (ענת וקסמן הצעירה). לדבריו, עוד בהיותו ילד, הוא תמיד השאיר את הסוכרייה שהוא הכי אהב, לסוף.
משהו דומה עובר שם על טום קרוז ביחס לפנולופי.
בשני המקרים, כזכור לי, הסוכרייה לא הגיעה לבסוף.
השלישי, עליו ארחיב קצת, מתייחס לדברים שאומר הפסיכולוג בסרט (קורט ראסל, אותו אני אוהב כשחקן) לטום. הוא מספר לו , נדמה לי בהקשר לאיזו 'הרמת ידיים' שנשמעת מפי קרוז, כי גם הוא עבר תהליכים לא קלים שבסיומם חייו השתנו לטובה. הוא מאושר כעת, נשוי עם שתי בנות, וכדו'.
ואז אומר ראסל את המשפט " שנים רבות הייתי הביטל ג'ון, עכשיו אני הביטל פול".
חשבתי על כך, האם הייתי רוצה להיות "הביטל פול" ? עם כל החמימות שנשמע כי נושבת מכך. אני מניח שאיכשהו נולדתי ואשאר "ג'ון" .
גם כשהייתי נשוי, לכאורה באושר, עם ילדים , משפחה וכדו', או כשהייתי בזוגיות טובה, תמיד קונן בי ה"ג'ון" הזה . סוג של לבד בתוך הביחד, כפי שגם בא לידי ביטוי בשירים מסוימים של לנון (יומרני מצידי?).
כנראה שהוא עצמו נולד לסוג של טרגדיה יוונית, בה הסוף, הלא טוב, ידוע מראש. כבר בשיריו, במהלך התקופה, ניכרו זעקותיו לעזרה, אהבה, חום, ביטוי לחסכיו בתחומים שונים ,ערגה להתכרבל במשהו רך ומגן ועוד. סוג של התייסרות וחיפוש אינסופי .
אמנם בנאלי וניתן לשער לבד, אך יש האומרים שביוקו, מצא ג'ון, את השילוב המלא של אם ובת זוג בו זמנית ( משאת נפשו של כל גבר?).
את אחד האלבומים האישיים היפים שלו, walls and bridges (על העטיפה, חלום נסתר של ג'ון לשחק בליברפול?) הוא כתב בתקופת הפרידה של כשנה וחצי מיוקו , במהלכה אומרים שהוא סבל מאד. חברו הטוב, שהיה איתו בחוף המערבי בתקופה הזו (יוק נשארה בניו יורק) היה הזמר/כותב הארי נילסון.
בין היתר יש שם באלבום הנ"ל את השיר בקליפ השני, ביטויים אשר איני יודע אם קיימים ב"אושר הפולי". (אוהבי פול, לא לכעוס, גם אני אוהב את האיש, וגם ג'ון אהב אותו).
גם לא כאלו שבקליפ הראשון (קלפטון, לנון וקית ריצ'רדס על במה אחת, איזה כיף. אבל כשהגיעו לקטע הסולו, הארוך יחסית, הרושם הוא שקלפטן לקח את הבעיטה לשער, קית וג'ון כנראה לא העיזו).
יש מצב שבקרוב אגיע לביקור/סיור בבתי הילדות של השניים, נראה אם כבר שם נראו סממני ההבדל הזה.
פתאום הבזיק לי הרגע, שגם בסרט עצמו, היו לדמות הראשית מעברים רבים מאושר פולי לג'וני , בשל "באגים" (למי שראה).
על ג'ון הילד, נצר לאבותיו האיריים (ש'חטאו' גם הם בשירה ואמנויות במה אחרות), שאמרו עליו כי מסלול חייו היה כזה בגלל שנולד בדיוק ביום בו היו ההפצצות הכבדות ביותר על אנגליה, על אביו פרדי, הימאי הנכה, שאהב אותו ואת אימו, מאד, על ג'וליה אימו, בעלת הסממנים השרליליים , שבשלב מסוים בהיותו ילד קטן אילצה אותו , לטעמי באכזריות, להחליט עם מי משני הוריו הוא רוצה להישאר, וכשהוא בחר באביו פנתה ללכת עד שהוא רץ אחריה וזעק, אימא! אימא!, וכמובן שה"להישאר איתה" לא היה בדיוק איתה, על הטראומה שנותרה בו כי הושאר פעם בילדותו לבד, האחות האבודה ועוד, אולי ארחיב בפעם אחרת.
אחד היפים שלו שאני אוהב, עם מבחר מציטוטיו.
ועד אחד בכיוון הנושא שכאן.
==================================================
בשולי (או לא בשולי) הדברים. כשהיה המשחק בין גרמניה לאוסטרליה, אמרה לי בתי הקטנה שהיא בעד האוסטרלים, "כי הגרמנים עשו את השואה". מצד אחד ראיתי את החיוב בזה, שהנה, גם הילדים הקטנים לומדים ומפנימים את הזוועה הזו. מצד שני, איכשהו רציתי להסביר לה שאולי זה לא אותם האנשים, וגם שאני אישית אוהב את המשחק של נבחרת גרמניה לאחרונה.
לבסוף לא אמרתי כלום. מניח שלא רציתי לבלבל את הגישה הזו שלה, כבר בשלב הזה .
|