אני עומד בחלומי מול כיתה ריקה, ומרצה. אינני זוכר על מה, אך אני מנפנף בידיי בחזקה, על מנת להמחיש את הדברים. אני מעמיס על הנאום דוגמאות, ציטוטים, משלים. אני מצייר סכמות מורכבות על הלוח. מישהו עובר במסדרון, קצות רגליו מטופפות. לעיתים אני נעצר, מביט בכיסאות הריקים, יש בי דחף להמשיך ולספר. מישהו עובר במסדרון, ראש מציץ משם, ונעלם ביעף. דחף לא מוסבר גורם לי להמשיך ולדבר, אל האוויר היוצא משפתותי, אפילו לא אל עצמי. אני מסתובב אל הלוח. התרשים שציירתי היטשטש והפך למעין דיוקן. כל אות בו דומה לאות בשיר של גיום אפולינר. המחנק בגרוני מתגבר ואני יוצא מהכיתה הריקה. שם, בחוץ, המחשבות ממשיכות לרדפני בהליכה. עבורם אני עוד איש מהלך. אני מתיישב באוטובוס. המחשבות מדברות בשקט, בלחש. שפתיי נעות. אני חושש להביט אל האנשים האחרים מסביבנו, פן יחשבו שאני משוגע. האם קולי נשמע שם? אני מקווה שלא. בחלום, איש בקדמת האוטובוס מפנה את מבטו אליי, מבט תמוה, וחוזר בחזרה לעצמו. |