כבר כמה שבועות, ואולי חודשים, שמנסה להגדיר מה חשוב באמת בחיים.

רואה אנשים במחלקה שמתמודדים עם התרסקות החיים שלהם, לפחות בעיניהם, רואה את המשפחות שמנסות לתמוך למרות שבפנים יש להם המון פחדים וחששות.

והאנשים אנשים. לא משנה אם הם יפים או פחות, עשירים או פחות, מלומדים או לא,

הפגיעות אותן פגיעות. הגוף עצמו מגיב בצורה דומה. כל האירועים המוחיים פוגעים, לפחות כלפי חוץ באותה צורה. השברים אותם שברים.

גוף זה גוף.

נכון, מה שמבדיל אותם לפעמים אחד מהשני זה הצורה בה הם מתמודדים, הכוחות שיש להם, מעגלי התמיכה, הפרשנות שהם נותנים לאירוע שעברו - אם זה היה בשליטתם או לא, אם היו סימני אזהרה מוקדמים או לא, אם זה ניתוח שהם התכוננו לו או משהו שקרה פתאום.

ובני המשפחות - אין לי מושג מאיפה הם מגייסים את הכוח לבוא ולתמוך, לחזק. רובם באים למחלקה לאחר שבמהלך האשפוז הראשוני בבית החולים, לא משו מהמיטה של החולה. לפעמים החולה עצמו לא ידע מה קורה - מונשם / מורדם בין ניתוח לניתוח או מבולבל לאחר אירוע. בני המשפחה יודעים. הם היו שם. מההתחלה ועד ההגעה אלינו. והם כועסים כשאנחנו אומרים שאי אפשר לישון בבית החולים. שיחזרו הביתה ויסמכו עלינו. שינוחו ויתחזקו כי ההתמודדות האמיתית תבוא אח"כ, לאחר השיקום.

ואני מסתכלת על ועל הבחירות שבחרתי.

ועל האנשים שמסביבי ועל אלה שאני מסביבם.

ולא בטוחה.

יודעת שיש אנשים שיעמדו איתי, אלה שעמדו לאורך כל חיי, דרך הנישואין והגירושין, ההריון עם מאיה וכל השאר.

יודעת מי אני ומה הכוחות שלי.

ויודעת מה עומד מאחורי הבחירות האחרונות...