כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    האור שבפנים

    רוח טובה, חשיבה חיובית וגישה יצירתית. אלה מקורות האור שבפנים, שמראה לי את הדרך. בדרכי אני רואה אל מעבר לאופק ומגיע למחוזות עלומים ונחשקים. ומשם אביא את דברי לכל מי שירצה לגעת באור.

    ארכיון

    0

    שט לי בזמן

    39 תגובות   יום שישי , 18/6/10, 09:17

    פוסט אורח של בני- יונתן נבו.

    לפני חודשים אחדים סיפרתי בפוסט על בני יונתן

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1326530 

    והיום אני גאה ושמח לארח אותו עם פוסט אורח.

     

    'What do you mean by that??' said the caterpillar, 'explain yourself!''I can't explain myself', said Alice, ' because I'm not myself, you see…I can't remember things as I used'

    (Alice in wonderland – Lewis Carool)

    קלייב וירינג, מוזיקאי ומוזיקולוג אנגלי בשנות ה-60 לחייו, אינו זוכר דבר. הוא נמנע מלזהות המשכם של דברים במשך יותר ממספר שניות. כאשר מנהל הוא שיחה עם אדם ממוצע, הוא עשוי לשאול שוב ושוב על שלומו, ולאחר מכן "להיתקל" בו במקרה מחדש ולשאול אותו שוב לזהותו ולשלום ילדיו וכו'. אשתו דברה תיארה כי "בכל פעם שקלייב ממצמץ, הדבר מביא אותו לעולם חדש, לנוף חדש לגמרי". קלייב חולה מזה 20 שנה בדלקת מוח הרפטית, אשר הביאה לשני סוגים שונים של אמנזיה (מחלת שכחה). לצד חוסר יכולתו לזכור יותר ממספר שניות לטווח הקצר, התפתחה אצלו אמנזיה רטרוגרידית הרסנית, אשר מחקה בפועל את עברו לאחור. 

     "איך זה מרגיש אין עתיד באופק

    אין מקום שיש סיבה טובה... 

    אין לי געגוע שט לי בזמן

    שממשיך לנוע אין לי חלום"

    ("איך זה מרגיש", כנסיית השכל)

      

    כמו בשיר של יורם חזן ורן אמליח, קלייב חי בהווה תמידי. הוא חסר יכולת לזכור את עברו, אין לו למה להתגעגע והוא חסר יכולת לדמיין עתיד באופק. מספר שנים לאחר אשפוזו לראשונה בבית-חולים, ניסה קלייב להסביר מה פירוש צורת החיים שלו לפסיכולוג העובד במקום: "אתה מתאר לעצמך לילה אחד שנמשך חמש שנים? בלי חלומות, בלי מגע, בלי טעם, בלי ריח, בלי מראות, בלי צלילים.. כמו להיות מת. הגעתי למסקנה שאני מת" 

    ועם זאת, קלייב הוא אדם שונה לחלוטין כאשר הוא פוגש את עולם המוזיקה. הוא אינו מסוגל להתרכז במשך נושא שיחה למשך מספר שניות, אך הוא מסוגל לנגן בפסנתר ולשיר בקול טנור נקי ולנצח על מקהלה כאילו מעולם לא חלה ולא לקה בשום מחלה. בסרט הBBC שצולם על מחלתו של קלייב, ניתן לראות כיצד הבעות הפנים של קלייב, שמביעות לא פעם תסכול וייסורים, משתנות כאשר הוא מנצח על מקהלה - מסמן בחן את התווים, פונה לזמרים השונים לפי תפקידיהם ומסמן ברגישות את כיוון המלודיה. הנה קלייב חזר לחיים. 

    סיפורו של קלייב, הלקוח מתוך ספרו של ד"ר אוליבר סאקס "מוזיקופיליה", מספר לנו למעשה משהו על זהותנו כבני אדם. הוא מסביר לנו שאיננו רק אוסף של אירועים. שהאדם מורכב ממשהו עמוק וגדול יותר. בספר אחר של סאקס, הוא מספר על חולה דומה בשם ג'ימי הסבל משיכחון לטווח קצר ומאובדן זיכרון של כעשרים שנות חייו, ובדומה לקלייב חי בייאוש תהומי. כאשר סאקס כתב לעמית בשם ד"ר לוריא וביקש את עצתו לגבי הדרך לסייע לג'ימי, ענה לו ד"ר לוריא כי "הסיכויים שזכרונו ישוב אליו הם מועטים, אם בכלל. אך האדם אינו זיכרון בלבד. יש לו רגשות, רצון, ישות מוסרים ודברים שהנאורו-פסיכולוגיה אינה עוסקת בהם".  

    קלייב מצא מזור לייאוש שלו בנגינה במוזיקה ובמפגש עם אשתו דברה, אחד האנשים היחידים בעולם שהוא עוד מזהה. ג'ימי הפך לגנן בבית החולים והפך לאדם רגוע ושלו. אליס, אשר איתה התחלנו, התעוררה בסופו של החלום והלכה לשעת התה עם אחותה. ואילו מסיפורים של אלה נלמד כי בני אדם אינם סך כל הזיכרונות שלהם, אלא הם טומנים בחובם משהו עמוק יותר – תשוקות ואהבות ורגישות ואמנות ומוזיקה וחוש מוסרי – אשר מתקיימים בכל הווה, בכל זמן, בכל רגע בחיינו.

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      יוסי נבו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגובות (39)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/6/10 21:14:


      תודה רבה לכל החברים. שמחתי מאד לתגובותיכם. ולשואלים יונתן הינו בן 23.

      הוא ביקשני לצרף את תגובתו:

       

      מגיבים יקרים,
       
      הוחמאתי מאוד מהקשב ומההערות...
      כאמור - הפוסט רק התחיל לגעת בשאלת הזהות העצמית - מה מגדיר את האדם כמה שהוא. שאלה זו היא חלק משאלה מורכבת הנוגעת ליחסים בין גוף ונפש ובטבע של כל אחד מהם - נושא שאולי אנסה לעסוק בו בפוסט עתידי..
       
      תודה לכל המגיבים והמככבים.

       

      יונתן

        21/6/10 18:16:
      כתיבה מדהימה, נושא מעמיק ותובנות מופלאות.
      בן כמה הגאון?

      יופי של פוסט.
        21/6/10 11:39:

      אחלה פוסט

      * לבן :-))
        21/6/10 10:49:

      ואילו מסיפורים של אלה נלמד כי בני אדם אינם סך כל הזיכרונות שלהם, אלא הם טומנים בחובם משהו עמוק יותר – תשוקות ואהבות ורגישות ואמנות ומוזיקה וחוש מוסרי – אשר מתקיימים בכל הווה, בכל זמן, בכל רגע בחיינו.

      את המשפט הנ"ל אני מאמצת באהבה....

      מאד נהניתי מקריאת הפוסט... ובהחלט החכמתי...

      לצערי נטולת כוכבים...

      סיגל

      חיוך

       

        21/6/10 09:47:

      התפוח לא נופל רחוק מהעץ

      ועוד תפוח משובח ..

      *

        20/6/10 20:52:


      פוסט משגע ומעניין .

      תודה אילנית

        19/6/10 22:21:
      פוסט נפלא *
        19/6/10 13:36:

      מדהים..!

      זה גרם לי לחשוב ממה אנחנו עשויים.....

      לחשוב שהייתי יכול לקום בבוקר ללא עבר, מצא חן בעיני.

      לנגן ולכתוב, ללא זכרון עבר...

       

      שבת שלום

      chief

        19/6/10 09:20:

      מקסים, להקה אהובה עלי במיוחד כנסיית השכל.
        19/6/10 08:38:

      בני אדם אינם סך כל הזיכרונות שלהם, אלא הם טומנים בחובם משהו עמוק יותר – תשוקות ואהבות ורגישות ואמנות ומוזיקה וחוש מוסרי – אשר מתקיימים בכל הווה, בכל זמן, בכל רגע בחיינו.

      כן בני האדם הם חלק אלוקה ממעל ,יש בכל אחד את הניצוץ שהוא הויה שהוא מעל זמן ומקום

      אנו לא רק רצון הפועל בחמשת החושים

      והמוזיקה זו השיחה הישירה עם הכוח האחד שפועל בעולם ,

        הפוסט מרתק

      ממליצה גם על הספר "האיש שחשב שאשתו היא כובע "של סאקס

      תודה ושבוע עם הרבה רגעים של מעבר........

        19/6/10 07:08:


      אופס'

       

      אבו=אביו,  הי' נבלעה (-:

        19/6/10 07:07:


      יונתן נבו..מוכשר כמו אבו,,

       מרתק בקריאה  ובניסוח הנפלאץץ

       

      תודה יוסי*

       

      המון גאווה ונחת מהצאצא

      אכן אב גאה ובן מוכשר
        19/6/10 00:52:

      *

      כתיבה יפה תודה.

        19/6/10 00:43:


      תודה על הפוסט המעניין והשיתוף ..

       

      שב"ש ..

       

       

        18/6/10 21:09:

      חבל על הזמן.

      דומני שבנך ראוי לבלוג משלו...

       

      כל אהבתי

       

      פיני

        18/6/10 20:38:


      זה ילד זה??

      איזו כתיבה.תענוג..

      שבת שלום

        18/6/10 18:10:

      את הכוכב שתלתי מקודם בפוסט הראשון שהבאת על בנך, ועל כן לא נותר לי אלא להודות לבנך על פוסט מעניין שכתב ותכליתו בעיני היא, שככל שאנו יודעים על מוח האדם, אנו למדים כי עדיין רב הנסתר והדרך ארוכה מאד.

       

      תודה :)

        18/6/10 18:09:

      נהדר, מדהים

      כריסטין **

        18/6/10 17:48:


      קראתי והתרגשתי!

       

      התפוח כנראה לא נופל רחוק מהעץ...

        18/6/10 17:31:

      יונתן,

      איזה כיף שהגעת לבלוגו של אבא ואיזה כיף להכיר אותך  דרך פוסט יחודי שכזה שעוסק למעשה בהשפעתם של הצלילים,

      אהבתי את הפוסט, ואכן אישיות אדם לא ניתנת להגדרה צרה של זיכרונות  וארועים בלבד, יש אומרים שקיימים בו גם זיכרונות קודמים שהוא ירש מההורים או גלגוילם קודמים, הנטיות שהוא מפתח בחייו לעיסוק מסוים מראים על השורשים העמוקים הרבה שנטועים  מאשר רק בפרק חיים אחד,

      קרא לזה ירושה, אבולוציה או גלגול.

      נהניתי ותודה,

      ולך יוסי , חברי היקר תהנה מהיבול כל כך טוב,

      אני יכולה להבין מה הורים מרגישים כשזה קורה

      :)

      שבת נהדרת.

        18/6/10 17:24:


      איזה סיפור מקסים!

      שבת שלום!

        18/6/10 17:22:


      כתוב נפלא וברגישות רבה.

       

      המאמר הזה מלמד גם על כוחה של המוסיקה וגם על חשיבות הזכרון בחיינו. אנו הרי סך כל האירועים בחיינו על הזכרונות והחלומות המעניקים לנו תחושה של דרך ומשמעות.

       

      תודה לנבו את נבו על שיתוף הפעולה הזה :)


      כבר אמרו הכל. אחלה ילד יש לך. אהבתי ומעשיר ומפרה. שבת שלום חמה חמה.
        18/6/10 15:21:

       

      פוסט מעניין וכתוב ברגישות .

      דרך אנשים עם מוגבלויות אנחנו בעצם למדים על עצמינו, ונעשים רגישים יותר לבני אדם באשר הם.

      המוח שלנו כה מורכב ויחד עם זאת פלאי. יש באפשרותו לאזן את עצמו ולפתח מיומנויות מיוחדות המפצות על מוגבלויות אחרות. יש עדיין כל כך הרבה מסתורין בהבנת מוחו של אדם, ויחד עם זאת הסיפורים שהבאת מחזקים את הקשר המופלא בין גוף ונפש .

      תודה יונתן. אשמח לקרוא עוד פוסטים שלך :-)

      סוזן 


      מרתק

      כתוב בצורה קולחת ומעניינת

      מחכה  כבר לפוסט הבא

        18/6/10 14:21:

      תודה יונתן

      תחזור להיתארח אצל אבא

      (-: 

      נפלא! :-)
        18/6/10 13:32:

      היי

       

      יפה מאוד אהבתי

       

       

        18/6/10 13:17:


      תודה  מאד יפה

      גם המוסיקה מקסימה.

      יש לי הערה קטנה . אותיות גדולות יותר יעזרו לי ולאחרים לראות יותר טוב

      תודה

      אוסיחיוך

        18/6/10 13:02:


      נראה לי הוא צריך להיות מאושר

      כי לשכוח את העבר ולא לשאוף לעתיד

      אלא לחיות את ההווה ועוד עם כישרון מוזיקאלי

      הרי זה מתכון שהאיש בכל זאת מאושר.

        18/6/10 12:43:
      מרתק, כתוב מעולה. בהצלחה.
        18/6/10 12:42:

      תודה על תשומת ה

      שבת שלום

        18/6/10 12:36:


      יוסל'ה התפוח תלוי על העץ :)) חחחח

      יופי של התנסחות. פוסט מרשים כשל בעל כתיבה :))

      יישר כח.

      יונתן, נהנתי.

      דרור

        18/6/10 12:29:

      התפוח לא נופל רחוק מהעץ וטוב שכך!

      שבת שלום ומבורך.

        18/6/10 11:49:
      מעניין תודה!
        18/6/10 11:35:
      מדהים!!!
        18/6/10 11:34:


      מקסים ומדהים!!

      אתה יכול להיות גאה בבן שלך

      כל הכבוד!!!

        18/6/10 11:14:

      אכן.

      מה אנחנו אם לא אוסף של זכרונות, כן, אבל לא רק - אלא גם רגשות, אהבות, העדפות, רצון לכוון את חיינו בדרך כזו או בדרך אחרת. יש בעולם אנשים יוצאי דופן רבים שהגורל זימן להם התנסויות מאתגרות. באם אם הם יודעים או באם לא, הם נגעו בסובבים והפכו בעצם לבלתי נשכחים.

      תודה לך יונתן. אתה כותב נפלא!