| בזמן האחרון יש לי נטיה להאשים את הזכרון שלי בכל מיני תקריות קטנות שקורות לי. זה טבעי. גם עלי, כמו על מרביתכם, הזמן משפיע בכל מיני מישורים, ולא לטובה. הנה לדוגמא: שישה ימים מאז שחזרתי מפולין שבע ומדושן, אני חי על פירות וירקות בלבד. שום לחם, שום אלכוהול, שום נקניקיה לרפואה - ולא איבדתי אפילו גרם אחד בודד. טוב, אומרים לי יודעי דבר שרוצים רק בטובתי - זה הגיל, נעצר אצלך המטבוליזם. וואלה. לא כל כך איכפת לי מהמטבוליזם למען האמת. שחורה אני ונאוה כבר לא אהיה בלאו הכי במחזור החיים הנוכחי שלי. ואולי גם זו לטובה. עדיף להיות לבן ושמנמן ואחרי גיל תיכון מאשר שחורה ונאוה שאין לה דריסת רגל בסביבה לבנה, צחורה וטובת מידות. אבל הזכרון, דווקא על אובדנו אני מיצר לא פעם, עד כמה שזכור לי. זה היה כבר לפני שנתיים כמדומני שכל מיני הורים לכל מיני ילדים שגוון העור שלהם לא עולה על 50% חום, החליטו שלא יאפשרו לילדים כהים מאלה להעלות את ממוצע הכהות בבית הספר של ילדיהם ויהי מה. פתח תקוה. אם המושבות. אני לא זוכר בדיוק אם בהפגנה נגד האקט הגזעני הזה נכחו ארבע מאות אלף או ארבעים אלף, או שאולי לא היתה שום הפגנה בעניין כלל. אני גם לא מצליח לזכור האם נתן ראש הממשלה מיד באותו ערב הופעה ציבורית בה אמר "ייהרג ובל יעבור, במדינת ישראל לא יעלה על הדעת שאיש יופלה על רקע גזעני". (כלומר, יעלה על הדעת, אבל רק אם הוא שייך למיעוט לא יהודי, אבל בינינו לבינינו בואו נשמור על קודים של משחק, שלפחות בקרבנו זה לא יקרה). כמה הייתי רוצה לזכור למשל את ההופעה הטלוויזיונית הנאה ההיא של ראש הממשלה. עומד בוטח בעצמו שם בחצר בית הספר בפתח תקוה, חדור שליחות ומסירות לעמו, שיהיה אפילו זחוח כהרגלו לא איכפת לי, ואומר לעם את דברו. מזכיר ימים אפלים בהם די בהיותו של אדם בן לדת היהודית כדי שחייו ייהפכו לסיוט או יסתיימו בתאי הגזים )דווקא זה לא נעלם מזכרוני משום מה), אומר שבנינו את הארץ הזו (טוב, לא ממש כולנו בנינו, אני למשל הרי שייך לכת המהרסים) כדי שיהודים ירגישו בה בבית (נו מה לעשות, כדי שיהיה בית להרגיש בו, צריך לפעמים לגרש אחרים מבתיהם); מחבק את הדחויים (טוב, לא ממש מחבק פיזית, מי יודע איזה מחלות הם הביאו איתם מאפריקה), ועושה את כל שביכולתו לתקן את המעוות ולהכניס למחרת בבוקר את הדחויים הישר אל מעוז הגזענות הפתח תקוואי ההוא (טוב, לא ממש עושה, אבל לפחות אומר שיעשה). אבל זה העניין, שכל מפגן המנהיגות האלגנטי הזה של ראש הממשלה נמחה לגמרי מזכרוני. איך לא אצר על כך? מוטב היה לי לשכוח איפה הנחתי את המפתחות של האוטו, אבל אפילו רכב אין לי. אז אני תקוע עם השכחה הזו של הנאום של ביבי. נוראה ההסתיידות הזו. המקרה הזה אפילו יותר מצער אותי מזה שאני לא זוכר את דבריו חוצבי הלהבות שם בכיכר ציון בהפגנה ההיא של הליכוד בתשעים וארבע, איפה שאנשים הרימו תמונות של רבין במדי קצין אס.אס. אולי בגלל שהעניין עם רבין כבר היה מזמן. מעניין שדווקא הוא, רבין, כן תקוע לי בראש. נסתרות דרכי המוח. הרי יכולתי לפנות אותו כבר מזמן לטובת משהו קונקרטי יותר. אז מה. אז הרגו אותו. ביג דיל. לפחות למדנו מזה משהו. מה זה בדיוק הדבר הזה שלמדנו אני לא זוכר, אבל זו, כפי שכבר אמרתי, הבעייה הפרטית שלי. למדנו משהו גם מהמלחמה הגורפת שלנו בגילוי הגזענות הזוטר ההוא בפתח תקוה. נהיינו אנשים טובים יותר. כל הזמן אנחנו נהיים אנשים טובים יותר. וכמו שיצאנו מחוזקים מזה ומזה, וכמו שיצאנו מעטים יותר אך טובים יותר ממלחמת לבנון אחד ושתיים, וכמו שהוצאנו את הצדק לאור באינתיפאדה הראשונה ובזו השנייה, וכמו שאנחנו מצליחים לחנך אט אט את העזתים - אגב ייסורים וחיבוטי נפש של הורה אחראי הפועל למען ילדו - והם עוד יודו לנו על כך, החארות, וכמו שאנו מקפידים עם תושבי פלסטין על סדר ונקיון בוקר בוקר גם אם הדבר גורם להם לאחר לעבודה שלוש או ארבע שעות - כמו כל אלו ועוד דברים רבים וטובים שאנו עושים יום יום במדינה היפה הזו שהקמנו לנו בזיעת אפיים ומחיאות כפיים, כמו כל אלו גם הפיגוע הזה בעמנואל שהתפוצץ לנו בפנים תמול שלשום רק יוציא אותנו מחוזקים יותר ונבונים יותר ונאורים יותר. אני ממש נרגש. אלא שאני יודע כבר כי אשכח את כל זה. אני יודע שכבר מחר או מחרתיים בערב אשב בביתי ואנסה לזכור כיצד חלפנו על פני המכשול הזה, מי אמר מה, מי אכף את החוק, מי בז לחוק ושילם עקב כך את מחיר הדמוקרטיה, כדי שילדיי יידעו שאביהם הפקיד את גורלם בידי מפקדים הראויים לכך. את כל אלה לא אזכור, וזה מצער אותי. אני שכל כך אוהב היסטוריה ולראות שדברים מסתדרים במקומם, ושמאמין שיצר האדם בעצם טוב מנעוריו, ושאוהב למנות הישגים ציוניים ומאמין בצדקת דרכנו וגם שנוכיח אותה לעולם יום אחד - גם אם נצטרך להרוג את כולם בשביל שיבינו - דווקא אני אשכח את כל המפעל היפה הזה. אבל מה אפשר לעשות. כמו שאמרו אצלנו בגולני - עוד לא נולד המאניאק שיעצור את הזמן. או אולי זה היה בעצם מה שאמרו אצלנו בישיבה - השם נתן השם לקח. אני פשוט לא מצליח להיזכר איפה הייתי. --- אחד אלוהינו אולי. אבל שני לוחות ברית. אחד ללבנים, אחד לשחורים. זה כל כך מגעיל מכל כך הרבה זוויות שאי אפשר לדעת מאיזה כיוון להסתכל על זה קודם. וגם מטומטם. וגם לטמטום הזה יש מלא כיווני אוויר. ואנחנו עוד נצא מטומטמים מהפרשה הזו הרבה יותר ממה שהיינו כשנכנסנו אליה. וזו כמובן לא פעם ראשונה שהיינו ולא האחרונה שנהיה מטומטמים, אבל אני חושש שגם לזה יש איזה קצה גבול עליון ושאוטוטו ממש נגיע אליו. נו, לפחות אנחנו יכולים לאכול כוסברה כמה שבא לנו. שבת שלום. |