כן, אני יודעת, אני ממש איומה.

אני מתעקשת על כך שתאכלי נכון בין הנשנושים, ושתקראי ספרים, למרות שאת כבר גדולה ויודעת הכל. את גם יודעת לענות לי "אבל זה החדר שלי" כשאני אומרת לך לנקות אותו, ואני מתאפקת שלא להגיד "החדר שלך בבית שלי", אלא להסביר.

ואת יודעת לחייך לפני שאת יוצאת מהבית ולסגור מהר את הדלת, כי לא בא לך שנעכב אותך לחקירות, ו"נחפור". כולנו רשות ארכיאולוגית אחת גדולה.

ואני בודקת שאת לא מאה שעות רצוף על המחשב, וגם לא מול הטלויזיה, מכשירי הטמטום טובים במידה.

ואני מתעקשת שתירשמי לחוג ספורט, ושתקחי חלק במטלות הבית שכולנו חולקים. ואני סופגת את הפרצופים שלך כי פעם קראתי שאם הילד עושה את מה שההורה ביקש, לפחות צריך להשאיר לו חירות להביע את זעפו, כי אי אפשר לצפות שיעשה מה שמבקשים ממנו (כשהוא לא רוצה) וגם יחייך. אז אני משתדלת שלא לראות, כדי לא לריב.

ואני משתדלת שיהיה לנו זמן איכות אמא-בת, גם אם זה אומר שאת תרצי קניון ואני קפה. נלך לקניון ואז נשב לקפה. לפעמים אני מתפלחת מהעבודה בלי שייראו כדי להגיע הביתה מוקדם מספיק לאכול איתך צהריים או סתם לקשקש.

ובאמת שזה הכי קל להניח לך לעשות רק את מה שבא לך, אבל - בתי היקרה - אני מתייחסת לאמהות כאל תפקיד חיי, ואני לא יכולה לזלזל בו.

אוהבת אותך עד השמיים ובחזרה.