משה והעם עושים את דרכם לכיוון הארץ המובטחת. מסלול ההליכה משונה משהו ולא ברור כל צרכו, מין הקפה דרומית של הארץ ממערב למזרח. אבל בדרך אל היעד (קרב ההתקדמות) יש גם עמים מעממים שונים שצריך לעבור דרכם

פרשתחוקת מביאה את המסע במדבר לשיאים חדשים. משה מתקוטט עם העם, מאבד עשתונות ונענש בכך שלא ייכנס לארץ. שם המקום והאירוע של אובדן העשתונות המנהיגותי הוא "מֵי מריבה" – מזכיר משהו? אהרון, אחיו, נאסף אל עמיו (ביטוי מעניין לפטירה) בהר ההר. עוד מלחמות וסיפורים לרוב. באמת פרשה רוויה באירועים, כנסו כנסו.

אני רוצה להתייחס לפרשה היסטורית שהחלה במסע המדברי והיו לה הדים וגלגולים מאות שנים אחר כך.

משה והעם עושים את דרכם לכיוון הארץ המובטחת. מסלול ההליכה משונה משהו ולא ברור כל צרכו, מין הקפה דרומית של הארץ ממערב למזרח. אבל בדרך אל היעד (קרבההתקדמות) יש גם עמים מעממים שונים שצריך לעבור דרכם. ראשית, ישנו האדומי,מצאצאי עשיו אח יעקב וכך פונה אליו משה: "כֹּה אָמַר, אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל,אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה... נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר: דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר, גְּבֻלֶךָ". ואולם האדומי מסרב, וישראל עוקפים אותו ולא נכנסים דרכו. בהמשך הדרך העם נתקל בלאום אחר, האמורי. ללאום זה אין קרבת משפחה לישראל ולכן הבקשה יותר פורמלית וקצרה: " אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם--לֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר: בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ". אלא שסיחון מלך האמורי לא רק שמסרב אלא גם יוצאלמלחמה נגד ישראל. ישראל מנצח את האמורי ויורש את ארצו, אלא שמסתבר שלפחותחלק מארץ האמורי אינה אמורית אלא כבושה מידי עמון. בעבר, סיחון נלחם במלך מואב וכבש ממנו את ארץ עמון. מבולבלים? בצדק. באופן כללי כנראה מדובר באזוררווי מלחמות בין מואב, עמון והאמורי. משה בכלל לא רצה להתעסק עם איזור זה אלא שהאמורי רצה להכניס את ישראל גם כן לקלחת המלחמות, והפסיד במלחמה את הארץ המסוכסכת, ארץ עמון.

ספיח אחרון לפרשת הקרב הפיזי אל היעד הוא במלחמה עם עוג מלך הבשן. שוב, ישראל רק רוצים לעזור אבל אנשי הבשן רוצים מלחמה. פרומו לשבוע הבא, אחרי שהבינו העממים שאי אפשר להכניע ישראל בכוח הם מנסים פטנטים אחרים – מצלצל מוכר?

אבל אנחנו חוזרים לארץ המסוכסכת, ארץ עמון. פריז על התמונה ועוברים לתקופת השופטים, 300 שנה מאוחר יותר. אנחנו מתוודעים ליפתח, בנו של גלעד מהרי הגלעד. יפתח הוא בן זונה. לא שהוא איש רע, פשוט הוא נולד לאישה שגלעד אביו ידע אותה בנוסף לאשתו הראשית. למרות שהוא היה בן זונה הוא היה גיבור חיל, משהו בן... וזה גרם לכך שכשממלכת עמון מכריזה מלחמה על ישראל הוא נקרא אל הדגל. הוא לא עושה יותר מדי תרגילי מצפון ומקבל את המנהיגות. הוא מנצח בקרבכמובן, וממשיך לעוד טרגדיות משפחתיות (ביתו) ולאומיות, אבל מה שמעניין כאןהוא המו"מ המקדים שיפתח עושה בניסיון למנוע מלחמה.

יפתח פותח ושואל את העמוני: "מַה-לִּי וָלָךְ, כִּי-בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵםבְּאַרְצִי". והאחרון עונה:"כִּי-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אַרְצִי". אז יפתח מספר את הסיפור ההיסטורי שסיפרתי לעיל, על המסע אל א"י, על הפנייה בשלום וכו', ואז מגיע לטיעונים המרכזיים: ישראל "לֹא-בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב" אבלסיחון, מלך האמורי דאז "לֹא-הֶאֱמִין" ואסף "אֶת-כָּל-עַמּוֹ...וַיִּלָּחֶם, עִם-יִשְׂרָאֵל". כלומר, ישראל הוריש לפני 300 שנה "אֵת כָּל-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא" ולא את העמוני (שכבר שנים לא חי בשטח זה). מעבר לכך, מוסיף יפתח, הרי הארץ הזו הייתה שנויה במחלוקת גם עם מואב ומלך מואב, בלק, והלה (בלק) לא עשה כלום בנידון. כלום אין שתיקתו מעידה על כך שאין באמת בעלים אמיתיים לקרקע? והטענה האחרונה:" בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ, וּבְכָל-הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל-יְדֵי אַרְנוֹן,שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה--וּמַדּוּעַ לֹא-הִצַּלְתֶּם, בָּעֵת הַהִיא" – עכשיו נזכרתם? כשאנחנו חלשים? שתיקתכם מאות שנים מעידה על כך שהטיעון שלכם לא אמיתי.

יפתח טוען שלוש טענות היסטוריות אבל זה לא באמת עניין את העמוני, שיצא למלחמה והפסיד.

הדעה הרווחת בקרב רוב חוקרי הלאומיות היא שהתופעה הלאומית היא מודרנית, וגםמי שסובר שהיא עתיקה, מודה שהכלי המודרני שלה – מדינה, אזרחות ועוד - הוא חדשני. בלי להתווכח עם זה, ניתן לכל הפחות לומר על פי שני הסיפורים העוקבים- בהפרש של 300 שנה – שתודעה היסטורית לאומית, עם זיקה לקרבה משפחתית (אדום וישראל, עשיו ויעקב) ועם טענות בדבר אמיתות ההוכחה על קרקע (כן כן, אותו משאב מקולל במזה"ת) – קיימת בגנום התרבותי של עם ישראל.

אז גם כשאנחנו באים להיות פרגמטיים, להתעסק בהווה במקום בעבר, לא לגרור סכסוכים וכל הקלישאות הנהדרות האלה - לא יזיק שנדע גם אנו מה הם שורשינו ומה היא זכותנו (או אי-זכותנו) על טריטוריה מסוימת.

ידידיה חזני, יוני 2010

לחצו לפרשת השבוע הקודם

לחצו להרחבה על פרשת חוקת בויקיפדיה עברית

לחצו לפרשת חוקת במלואה