שבת קצת עצובה נפתחת. העיתון מבשר שחברי, ז'וזה סאראמאגו, הלך לעולמו. הוא (כמו רבים אחרים שחולקים איתי בדרכים שונות מחשבות אינטימיות וכמוסות) היה חבר יקר שחלק איתי רגעים יפים רבים ולימד אותי לא מעט על החיים. אני זוכרת שאחת הפעמים בהן שוחחנו על עיוורון אנושי (נושא שהיה חביב עליו במיוחד) הוא אמר לי "אנחנו נדע הרבה יותר על מורכבות החיים, אם נדרוש מעצמנו לבחון מקרוב את הסתירות שבהם ולא נבזבז את זמננו על יחסי דימיון וקשר משום שאלה לעולם צריכים להיות מובנים מעליהם" (סליחה על התרגום החופשי שלי מאנגלית מתוך המערה). איזו אמירה מעניינת. צריך לקרוא אותה עוד כמה פעמים כדי להבין (כן, כן, לחזור ולקורא עכשיו שוב) ואז לעצור ולחשוב עליה לרגע, שנים, שלושה.

הנה, מוגש כאן אחד המרכיבים המאגיים של החיים. לפני שנים רבות עבדתי בתחום החינוך (לא, לא הייתי מורה) עם אוכלוסייה מאד מאתגרת. מה אומר, לא היה קל. עם חלק מהאנשים איתם עבדתי היה לי חיבור מידי מתוך דימיון בשאיפות/רצונות/חלומות שלנו, אבל היו אחרים שאיתם השוני היה עצום. מתוך השוני הזה היו נוצרות חוויות מורטות. היתה לי אז מנטרה (אותה אני משננת גם היום) - כל קושי הוא הזדמנות חינוכית. ומהי ההזדמנות הזאת אם לא אותה מורכבות בחיים. מה שאינו מובן מאליו, אלא דורש נבירה ובדיקה מנקודת מבט שונה.

כשפגשתי בז'וזה לראשונה, הוא סיפר לי על מסע שעשה על גבי חצי האי האיברי. היה קצת קשה לשמוע אותו בתוך עדת הזרזירים שצעקה ושרקה מסביבנו. חוץ מזה היתה לו נטייה לדבר ללא נקודות. אין מה לומר, זה היה מתסכל. לפעמים היה קשה לעקוב אחריו. אלא שכמו הרבה התנסויות חדשות שצריכות קצת זמן להתיישב עליך (חוץ מסושי, זה כנראה לעולם לא יתיישב עלי), בחלוף כמה דקות מצאתי גם את היתרונות הברורים בשפה הזו, את הזרימה חסרת המעצורים של נהר אירועים.

לפני כמה שנים, הוא אמר כמה דברים מכעיסים, אולי אפילו קצת מעליבים. ואז נזכרתי שפעם שוחחנו על מהות האדם (עוד נושא שהיה חביב עליו ביותר). באותה הזדמנות אמר לי "כשאתה זקן ומבין שהזמן אוזל, אתה מחיל לדמיין שיש לך את התרופה לכל תחלואי העולם בכף ידך ונעשה מתוסכל מאחר שאינו מעניק לך תשומת לב" (ושוב תרגום חופשי מתוך כל השמות). הוא דיבר עלי ואלי (טוב, גם אלי), אבל כנראה ששכח להקשיב למילותיו שלו. נדמה שפתאום הרגיש בזקנתו שהעולם חייב להקשיב לו, לשמוע אותו ולהפנים אותו. שהוא, ז'וזה יכול לעזור לאנושות להציל את עצמה אם רק תבין את חולשותיה, אילו תבין מה עושה אותה לאנושית. והנה, עכשיו זמנו אזל ועולם כמנהגו נוהג. אבל יש דברים בגו. בייחוד אמירותיו החדות לגבי ספרי הקודש והאמונה. אלו תופסים משמעות חדשה לאור התפרעויות אנשי הדת, המתיימרים לייצג את דבר האל "המוסרי", "הטהור", "האמת המוחלטת". אם לסכם את דעותיו על האל במשפט אחד, אבחר במשפט ששם דווקא בפיו של השטן בבשורה של ישו כאשר השטן והאל מנסים לשכנע את ישו להקריב את עצמו למען האנושות: " יש להיות אלוהים כדי להסכים לשפיכות דמים כה רבה"