הערגה המודרנית, או הפוסט מודרנית ללשון ולחיטוט בלשון איננה מקרית. היא נעוצה באידיאולוגיה בלתי-מודעת לעצמה. כבכל אידיאולוגיה, גם בה יש תוכן-אמת היסטורי. באותו אופן, שבו הייתה דרושה התפתחות לשונית במבנה הפוליטי היווני, כך גם דרושים לנו היום "סופיסטים", מומחים ללשון. בתוך ההתפתחות הטכנית של אמצעי התקשורת ההמוניים, מהעיתון המודפס ועד לרשתות האלחוטיות, עולה הצורך ב"מומחי תוכן" אשר ידעו לשווק באופן מילולי את מערכי הכוח החדשים, מומחים שידעו לנצל ביעילות את המכשיר הטכני כמכשיר לשוני. "לדבר" איננו אלא "לדבר אל כולם" היום. אין שפה פרטית לא משום שהיא בלתי אפשרית, אלא משום שהיא נאסרת, בתוך הליברליזם המתיר לכאורה הכול. בתוך שלילת השפה הפרטית נשלל האינטימי. אכן בחדר המיטות ניתן לומר "הכול", אך בשפה ציבורית לחלוטין. האמירה "אני אוהב אותך" קרסה לחלוטין לסתמיות או באופן דמוקרטי להפליא לניגודה "אני שונא אותך". הדמוקרטיות של הגירוי מובילה לניהיליזם ניטשאני : שום אמירה איננה באמת בעלת ערך, כולן משתתפות בחגיגה של אימפוטנציה קולקטיבית. בתוך כך בולטים בעלי האמירה השומרת על כוחה, טכנאי הלשון ומעסיקיהם. |