הארי הורס, החבר של דב-דבון, הוצאת שבא. נוסח עברי: אירית ערב. לא ממוספר.

רבים מספרי הילדים אפשר לסווג כספרים דידקטיים שלהם גם ספור מסגרת, המשרת את המסר הפונקציונאלי. מעטים יותר הם הספרים שבהם התכלית לא באה על חשבון הסיפור.

הספור של הארי הורס, "החבר של דב-דבון", הוא אחד מאלו.

המספר מצליח לפרוט בעדינות וברגישות על נימי נפשו של המאזין הצעיר והמבוגר כאחד ולהותירם מרוגשים.

נושא הסיפור הוא חברות: דב-דבון גר לבדו על אי בודד. הבדידות מציקה לו והפתרון הזמני מגיע בדמות מקל מן הים. המקל מאפשר לו להפיג את שממונו בציור על החוף, אך גם זה נמאס עליו במהרה והוא מזדקק לגירוי נוסף (מה שבוודאי מוכר למאזינים הצעירים והמבוגרים). הוא מקבל מן הים בקבוק עמו הוא משחק, אך הוא אינו מסופק – הוא זקוק לספל. משהו נוסף נסחף אל חופו של האי ומתברר שזהו סוס עץ מנומר. זהו אמנם לא ספל, מציין לעצמו הדבון, אך בכל זאת הוא מושה אותו מן הים. דב-דבון והסוסון מתחברים במהרה ומבלים את זמנם בנעימים. למחרת כשמתעורר דב-דבון הוא מוצא שהמוני חפצים צפים ומתקרבים אל האי והוא מושה אותם מן המים – עד האחרון שבהם. הוא אמנם לא יודע מהם אך הוא "בכל-זאת צריך אותם". האי הקטנטן מתמלא בחפצים וביניהם דחוק הסוסון כחפץ נוסף ביניהם. למרות כל מלאי החפצים, הדבון אינו מרוצה משום שאין לו ספל. הוא מצווה על הסוסון להסתלק ולא להפריע ומעלה אותו על גגון רעוע. אז הוא רואה את מרכז מאוויו – ספל. באותו הרגע הגג נשבר והסוס נופל לים, צף ומתרחק. דב-דבון אינו שם לב ומשחק עם הבקבוק והספל וקורא קריאות שמחה "תראה אותי!". אזי הוא שם לב שהוא - לבדו. הוא מחפש את חברו ואז באיטיות מגיעה ההכרה שלו הוא זקוק ולא למלאי החפצים שסביבו. הוא משליך את כל החפצים (כולל הספל) לים וממרר בבכי. הארי הורס לא מותיר את קוראיו עצובים לזמן רב: הסוסון צף ומתקרב, לדבון מגיעה הזדמנות שניה -  והם שמחים זה בזרועות זה.

דב-דבון מתנהג כמו ילד בגילאי 3 – 6: אגוצנטרי, עקשן (רוצה דווקא ספל ולא יעזרו כל ערמות הג'אנק האחרות), חסר אמפטיה, יצירתי, בעל זיכרון קצר ותובעני, לא ממש יודע לזהות את רצונותיו, אוהב לשחק, בוכה מתסכול וזקוק ללמוד את ה"לקח" שלו בדרך הקשה.

ילדים יכולים לזהות בו את עצמם וגם מבוגרים יכולים לזהות בו תחושות לגבי צאצאיהם. אולם, לא רק זאת, הארי הורס זורע כאן בקורת סמויה על עולם המבוגרים: חוסר הסבלנות, חוסר האמפטיה לזולת, חוסר זיהוי צרכים, צורך בגירויים בלתי פוסקים ותרבות הצריכה הבלתי נלאית שמטשטשת את הגבולות האנושיים הפשוטים.

הים בסיפור הוא אסוציאציה לעולם המזמן בפנינו אפשרויות שונות, שאנחנו יכולים לנצל או להפסיד, לפספס ולזכות מחדש. אנו צריכים ללמוד ולעשות בחירות מושכלות. לפעמים נדמה לנו שיש דבר אותו אנו הכי צריכים שיהיה שלנו (הספל) אך הוא רק מסיט אותנו מן הצרכים האמיתיים שלנו בעולם.

הארי הורס הוא מספר יודע כל: הוא יודע את נפש הדבון ובעזרת הים הוא מעניק לו, הוא לוקח ממנו והוא מאפשר לו את ההזדמנות שניה. וגם לקוראים.

מסיבות אלו, לדעתי, הספר הזה פורט גם על נימי נפשם של מבוגרים, למרות שלוקח זמן להבין מדוע הסיפור הילדותי הזה על דובון וסוסון מרגשים כל כך.

השפה בה משתמש הורס מקדמת את העלילה באופן חד ומדויק: משפטים קצרים, שפה רזה, בחירת מילים מוקפדת, פעלים מן הרפרטואר היומיומי-המוכר ותיאור הלכי נפש פשוט וחסכני.

האיורים הצבעוניים והמלבבים בעלי הקווים הזורמים והחיות משמשים לתיאור הטקסט. אך בה בעת לזריעת היבטים של חוש הומור, להעצמת הכתוב ולהעצמה רגשית. העולם של דב-דבון מוגש בצבעים עליזים ובהירים ללא פרטנות מיותרת.

השילוב בין האיורים הללו לבין הטקסט יוצר שילוב מנצח: סיפור רגיש על תמימות ילדותית והתפקחות ממנה. שיעור כואב בחברות שבסופו הכרה בוגרת ש "אני צריך רק אותך, סוס עץ". משפט זה עומד על קו התפר בין סיום העלילה לבין אקורד סיום דידקטי צורם במקצת. אך גם אני כמבוגרת, התרגשתי למראה סוס העץ והדבון חוברים זה לזה בסוף וכאבתי את כאבו של הדבון כשהבין שהפסיד את מה שבאמת חשוב לו – חברו. חברות שהתפתחה באיטיות ובתום והיא מוצר שכולנו – ילדים ומבוגרים – כה זקוקים לו.