אמרו לי פעם שלכולם יש את הימים האלה... הימים הנוראים

ימים שבהם אין לנו כוח לקום מהמיטה, להזיז אפילו שערה...

אני מתגברת על אותם הימים, אני יוצאת, לפעמים אפילו יותר מבעבר,

אבל אני לא יכולה לשכוח, הלב שלי לא מפסיק לכאוב.

אז עכשיו הוא התחתן כבר, נשוי... הגבר שלי שייך למישהי אחרת...

 בחלומות הפרועים ביותר שלי לא הייתי מדמיינת שיבוא יום והוא לא יהיה שלי...

הייתי בטוחה שלמרות שנפרדנו דרכינו יצטלבו בעתיד... אבל הכל נגמר כבר... הוא בחר במישהי אחרת...

כנראה טובה יותר ממני, יפה יותר ממני חברותית יותר ממני... פשוט יותר... 

היא ראוייה לו יותר.. אני לא הייתי מספיקה בשבילו, אני לא אומרת את זה מתוך רחמים עצמיים...

פשוט אני יודעת שבתור זוג, תמיד הייתי אני זו שצריכה לנסות להיות יותר בשבילו, הוא תמיד הספיק לי...

והקטע העצוב ביותר בכל הסיפור... מבחינתי לפחות... שאני החלטתי שאין עתיד לקשר ובגללי הוא נגמר...

אני מרגישה כל כך כלואה בתוך עצמי.

אני חושבת שאף פעם לא הרגשתי כל כך בודדה..

אני רגילה אליו כל כך קשה לי בלעדיו, כל פעם שמישהו מתחיל איתי (עד שזה קורה) אני ישר קוטלת בזה שיש לי חבר..

אני שוכחת שכבר אין לי, אני שוכחת שאין לי למי לחזור בסוף היום.

כבר אין לי עם מי להיות לדבר לצחוק להנות

אין לי את מי לאהוב...

אז לא פלא שוויתרתי לא? אהבה זה כאב גדול מאוד.. גדול מדי...