התהליך נשמע טכני ומתקבל על הדעת , אך אחרי 7 חודשים בבית החולים , כל יום נראה כנצח . החיבור שלו למקום היה מיידי . אין לי מושג מאיפה לקח את תעצומות הנפש האלה . ההבנה שיש רק דרך אחת . לנהל את החיים באופן בריא ועצמאי . הוא ידע זאת . מתחת לענן הפסיכוזה ,המבטים ששלח שהיביעו פחד וחרדה נוראיים , השתיקות , כל זה היתה מעטפת לכוח רצון , נחישות ,דבקות במטרה אחת . אני שפוי . אני אדם , אני חכם , אני אצליח . זה היה חבוי , וחיפש את הדרך לצאת . אחרת אני לא מבינה איך שרד את התקופה הנוראה . הוא התחיל לאט . בהתחלה היה פסיבי , קיבל את כל מה שאמרו לו לעשות .למד תורה . אכל , יצא לעבודה בשכר שך 4 ש"ח לשעה . ללא כל ביקורת מצידו . הוא קיבל הכל . כמו שק אגרוף ענק (1.89מ')התבונן סביבו כלא מאמין . גם אני . יחד איתו . איך השתבשו החיים לחלוטין .הכיוון היה כל כך שונה . איך השתבשה הדרך כלכך .
אחרי כ4 חודשים התחיל לדבר ,בתחילה בהיסוס ובפליאה , כמו מתעורר מתרדמה עמוקה . איך אפשר לתת שכר כלכך זעום ? איך אפשר לעבוד במקום סגור כלכך ? איך אני מטפל בבעיה שלי ,שהיא תקשורת עם הסביבה ? איך אני מתעורר בבוקר יותר מוקדם כדי להספיק לתפילת שחרית בבית הכנסת הסמוך ? אך אני מתקדם עם המפוחית ? זה היה איטי , אבל דרסטי . הילד בחר בחיים . סימנים ראשונים . אני חושב , אני מפקפק , משמע אני קיים .
הוא נרשם לשיעורי מפוחית . נסע לשם באוטובוס .לבד .הבאתי לו את המחשב לחדר . התחבר לבד . בדק איזה אוטובוס נסע לכתובת של המורה . תהליכים שלנו הם ברורים כלכך , סחטו ממני קולות של התפעלות . הילד לומד ללכת . הילד קם . הילד למד לאחוז בחפץ ולהשתמש בו . הוא התמרד נגד העבודה היזומה . פנה למדריכים במקום , מיוזמתו , וביקש , בבישנות האופיינית לו , שיחפשו לו עבודה נתמכת . שהיא עבודה בשכר מינימום . נתנו לו תנאים . אם תגיע במשך חודש שלם לעבודה היזומה בשעה קבועה וללא העדרויות , תוכיח שאפשר לסמוך עליך . תקבל עבודה נתמכת . הוא עמד במשימה . ביקש ממני להעיר אותו כל בוקר עד שיתעורר . כדי לצאת בזמן . אחרי חודש הודיעו לו שהוא הוכיח את יכולתו , ועכשיו ימצאו לו עבודה . וכך היה . אחר כך נרשם לחדר כושר .הוא נרשם באינטרנט לעמותה המסבסדת חדר כושר לנפגע נפש .והחל ללכת , פעמיים בשבוע . סדר היום שלו התחיל להתגבש . סדר היום שלו נקבע יותר ויותר על ידו , ולא ע"י הסובבים אותו . אני עודדתי . פירגנתי . נתתי לו לנהל את חייו . גם כשביקש שאעזור לו , אמרתי לו אני מוכנה להביא אותך לבאר. שם תצטרך להסתדר לבד . וכך היה . הוא רכש יותר ויותר מיומניות חיים . "שיגע " את הצוות , ברצון שלו ללמוד לתקשר ולנהל שיחות עם הסביבה . לא וויתר . לאט לאט התקלפה שכבת האבק האפור והמכוער של המחלה , והאישיות המדהימה של בני התחילה להתגלות . עדיין עם הרבה לכלוך מסביב . אך מתחת לאבק ראו בבירור ניצוצות של הילד ההוא , העליז השמח , החכם , הנחוש .
|