עשרים וחמש שנים עברו מאז בישרתי להם שאני עוזבת, עוברת מהכפר לעיר, לחיות את חיי. דבורה'לה חיבקה אותי חיבוק בלתי מרפה, התקשתה להיפרד מהבת של השכנים. מוישה חיבק אותי חיבוק קצר. הבטחתי לבוא לבקר, הלוא הוריי התגוררו בבית הסמוך, ובאותם ימים לא ניתן היה לנחש שגם הם יעזבו.
הם חיכו לי ליד השער, מנופפים בידיהם לשלום. כיביתי את המנוע, חייכתי ויצאתי מהפיאט שלי עם זר סיגליות עטוף בצלופן עם סרט כחול. שניהם בג'ינס ובטי-שרט, בדיוק כמו שאני זוכרת. החיבוק של דבורה'לה ארוך, של מוישה קצר. שניהם מאיצים בי להיכנס. צביקי עוד מעט ייצא מהמקלחת, הוא בדיוק התעורר. חזר לפנות בוקר כמו בכל ערב שבת, בקושי פתח את העיניים, אמרה דבורה'לה ונאנחה. צביקי, השובב של הכפר נולד כשהייתי בת עשר, אחרי שהם הפסיק לנסות, סיפרו השכנות בצרכניה וצקצקו בלשונן. וכשהזכירו אותו הן תמיד לחשו אחת לשנייה שעם ילד כזה עדיף שלא ללדת ילדים, ואני לא הבנתי על מה הן מדברות, הלוא צביקי שלי הוא בעל נשמה יתרה.
"הי אחותי הגדולה...." חייך אליי כשיצא מחדר האמבטיה. שיערו השחור הפך לבן כמעט לגמרי, ועיניו התכולות נפוחות משינה. חיוכו שנמחק מפניו באותה מהירות שצץ, הותיר אחריו פנים נטולי הבעה.
"ניגבת את האמבטיה?" שאלה דבורה'לה וצביקי הנהן בלי לומר מילה. הוא התיישב על הכורסה החומה שעומדת שם שנים והתבונן בי ממושכות. הפטרתי משפטים סתומים על הבעל והילדים, ושאלתי לשלומה של בתו שגרה עם אמה, ודבורה'לה לא התאפקה וסיננה קללה מבין שפתיה. "היא לא מפסיקה לסחוט אותו, כבר חודש שהוא לא ראה את הילדה, היית מאמינה? הכל בגלל זוג נעליים. הוא משלם מזונות בזמן והיא, שום דבר לא מספיק לה, מחפשת כל דרך להוציא ממנו עוד ועוד, ואם הוא לא נותן, היא לא נותנת לו להיפגש עם הילדה".
"זה לא הכסף", התערב מוישה, "זה לא הכסף, למה את לא מבינה? גם בימים רגילים הוא כמעט ולא ניפגש איתה. ואיך הוא יכול עם צורת החיים שלו? זה אבא זה? תינוק מגודל".
צביקי שתק, ניכר בפניו שהוא מתאפק שלא לענות להוריו, הווריד ברקתו הימנית איים להתפקע. הוא גרב גרביים נקיות ודבורה'לה נזפה בו, "למה את הלבנות? אין לך שחורות במגירה? נמאס לי להיות משרתת שלך, הבית שלנו לא בית מלון, אתה שומע?"
מבטו שננעץ בי ביקש שאעצור את ששנינו מכירים. די במשפט אחד כדי להדליק את האש, והוא כבר עייף, התוודה בפניי לפני שנה. עייף מהם ומהחיים, מהכישלונות שרודפים אותו כבר שלושים ושבע שנים. מהמוסך של מוישה ברח כל עוד נפשו בו, עכשיו הוא במוסך של הערבי, מרוויח בקושי חמשת אלפים, מהם הוא משלם אלף חמש מאות לילדה, אז איך ישכור לעצמו דירה? איך יחיה עם מה שנותר לו ביד כשרק על סיגריות וארוחות פועלים יומיומיות הוא מבזבז אלפיים?
"אין לנו חיים, הכל בגללו". נזף קולו של מוישה מהמטבח. הוא עמד וגבו אלינו, הכין ארבעה ספלים של קפה שחור, וקולו המשיך להתגלגל במדרון אליו נקלע. "הוא בחיים לא ישתנה, סדרי העדיפויות שלו מעוותים, בחיים לא יהיה לו כלום. ואיך יהיה אם הוא מבזבז הכל בלילות? מבזבז הכל על הנשים האלה בלי השיניים שהוא אוסף במועדונים..." זעק וחלחלה שטפה את קולו.
"די מוישה, תפסיק, עוד תחטוף התקף לב בגללו". ניסתה דבורה'לה להרגיע את בעלה. "הוא ככה כל הזמן". לחשה לעברי. "כל הזמן עצבני, מטורף".
"מטורף... מטורף... זה החינוך שלך, הילד הזה בדיוק כמו אחיך, מתוסבך, מקולקל, כבר לא ייצא ממנו כלום".
"זה החינוך שלך, עד היום אתה רודף אחריו, לא נותן לו טיפת עצמאות. למה אתה מטלפן אליו כל שעה? הוא לא ביקש שתפסיק? מאה פעמים הוא כבר ביקש שתניח לו... ואתה... "
"אני הולך". קם צביקי על רגליו, חייך חיוך עצוב והסתובב לעבר הדלת החומה.
"איפה הטלפון שלך?" מיהר אחריו מוישה.
"שכחתי אותו במוסך".
"עוד פעם שכחת? במוסך? ואולי במועדון שבילית בלילה? זה הטלפון שלי, אני משלם עבורו עד היום".
"אתה משלם עבור הקו, המכשיר שלי". הוא סוף-סוף ענה ומיהר להיעלם מאחורי הדלת הישנה, ומוישה כמעט השתגע. הוא חייג לנייד של הילד ולא חדל למלמל שנמאס לו, שעכשיו הוא שוב יצטרך לנסוע לאחד המועדונים האלה כדי להביא לו את הטלפון. לפני שבועיים, בפעם האחרונה שזה קרה, צביקי הבטיח לו שזו הפעם האחרונה..
."אתה הורס את הילד", לא התאפקה דבורה'לה. "תרד ממנו כבר. תן לו לחיות. אלה החיים שלו".
"אני מנסה לתקן את שאת קילקלת, אני מנסה למרות שהוא מקרה אבוד, כלום כבר לא ייצא ממנו. הוא כולו מוזנח, הגוף והנפש, מוזנח, גמור. מעשן כמו קטר ושותה אלכוהול כמו מים"...
"רע לו מוישה", התערבתי לבסוף. "רע לו, לילד שלך. ואולי הגיע הזמן שתחדל? ההלקאות האלה לא עוזרות, כבר דיברנו על זה. אף אחד לא יכול לפרוח כשכל הזמן אומרים לו שהוא רע, כשיום אחרי יום מונים את מגרעותיו. ומה על מעלותיו? ומה עם הדברים הטובים בהם התברך צביקי? מתי בפעם האחרונה אמרת לו מילה טובה?"
מוישה השתתק, הוא מכיר את דעתי, מסכים עם דבריי ואפילו פנה לפסיכולוג שיעזור לו לשלוט באכזבה ובתסכול, אבל עוד שנה עברה, וכלום לא השתנה... |