בימים טרופים אלו שעם ישראל בהמוניו מחפש תחליף לחופשה החלומית והזולה בטורקיה, עולה שמה של יוון לא פעם כאלטרנטיבה ראויה. סרט אחד, איש אחד ושיר אחד היו לפני יותר מ-40 שנים האחראים המרכזיים להעלתה של יוון למפת התיירות בפרט ולתודעת העולם בכלל. שימו את נעלי הסירטאקי, קחו כוסית של אוזו ולא לשכוח כמה צלחות שיהיה מה לשבור.
בסוף שנות החמישים אפף את הוליווד גל של התעניינות באזורנו אנו, במזרח התיכון ושורה של סרטים העוסקים בנושא עלו על האקרנים וזכו להצלחה רבה.
ב1960 עולה על האקרנים הסרט אקסודוס על פי ספרו רב המכר של ליאון יוריס ומעורר גל של התעניינות ואהדה אדירה לישראל בארצות הברית וברחבי העולם. יחד איתו היו גם כמובן שני סרטי ענק גורפי אוסקרים שגם הם עוסקים באזורנו, בן חור מ1959 ולורנס איש ערב מ1962. שנתיים מאוחר יותר ב1964 מוצג סרט קלאסי נוסף שאינו עוסק ממש בנו אך קשור גם הוא לאזור.
הסרט מתרחש באי כרתים ביוון ונקרא, זורבה היווני בכיכובם של אנתוני קווין ואלן בייטס. מה גרם להוליווד ולארצות הברית כולה לגלות עניין לפתע במזרח התיכון? מה גורם במקום מסוים לעניין פתאומי במקומות אחרים בתרבויות אחרות? קשה לתת על כך תשובה מוחלטת, כפי שקשה להסביר את העניין שמגלים לפתע בימינו כוכבים רבים בקבלה (מדונה וכו').
ניתן לומר באופן כללי שעניין בתרבויות הוא בדרך כלל פריבילגיה של חברות שפע שיכולות להרשות לעצמן להתעסק במקומות אחרים ולא להתמקד אך ורק בבעיות הבוערות שלהן עצמן וארצות הברית של אותה התקופה היתה חברה שכזו.
דבר נוסף, התופעה של עניין גובר בחברות אחרות קשורה פעמים רבות למשבר פנימי שחווה חברה, משבר פנימי עמוק וקשה, משבר שהיא אינה מצליחה לייצר לו פתרונות מתוכה והיא יוצאת החוצה לחפש השראה ודרכי חשיבה אלטרנטיביות במקומות אחרים. ארצות הברית של שנות ה-60 המוקדמות חוותה את ניצניו של אותו משבר שעתיד להתגבר ולהתעצם לאורכו של העשור.
הספר זורבההיווני מבוסס על ספר פרי עטו של ניקוס מזנצקיס מחשובי אם לא החשוב שבסופרי יוון ובניגוד לסרט הוא לא ראה אור בשנות ה60 אלא רגע אחרי סיום מלחמת העולם השנייה ב1946. המלחמה הנוראה, המוות ההרס והחורבן שהיא הותירה בכל מקום וכמובן השואה שנחשפה לעיני העולם כולו יצרו שבר אידיאולוגי ותחושת אבדן דרך בכל רחבי העולם.
תושבי העולם חזו, שוב, כיצד מדינות מפותחות תרבותיות מביאות, שוב את העולם אל חרבן. והשאלה שנשאלה כבר מספר פעמים במהלך ההיסטוריה עלתה שוב. מה טיבה של תרבות אם אנשים תרבותיים יכולים להתנהג כחיות אדם? מה טיבו של המדע אם הוא מתגלה בצורת כלי נשק הרסניים שיכולים להביא את האנושות לאבדון? אולי מוטב לנו להיות קצת פחות תרבותיים ומדעיים וקצת יותר בני אדם במובן הפשוט ביותר של המילה?
"אתה מבין!" צעק, וכמו נתמלא פתאום חימה. "אתה מבין, ולפיכך לעולם לא תהיה לך מנוחה. אילו לא היית מבין, אפשר יכולת להיות מאושר! מה בעצם חסר לך? אתה צעיר, יש לך כסף, אתה בריא, אתה בחור טוב. אינך חסר דבר, חזיז ורעם! לא כלום! חוץ לדבר אחד - טירוף! שמץ טירוף! וכשדבר זה חסר, אדון, מה טעם..."
הסרט מפגיש את בזיל סופר אנגלי ממוצא יווני העונה לאב הטיפוס של הבריטי הקלאסי, מלומד ומאופק, חבוש במשקפיים, שחוזר לכפר ילדותו במטרה לשקם את מכרה הפחם של אביו. בדרכו הוא פוגש את זורבה היווני, כפרי פשוט המלמד אותו דבר או שניים על איך לחיות את החיים.
השניים מייצגים שתי גישות לחיים, הגישה הרציונלית והדעתנית מול הגישה הנהנתנית החיה את הרגע במלואו. אט אט במהלך הסרט מבין בזיל את החכמה שבזורבה ובתשוקתו לחיים והבנתו זו מגיעה לשיאה בסצנת הסיום כאשר מפעלם המשותף להשבת מכרה הפחם לתפקוד מתרסק בקול תרועה רמה לנגד עיניהם, מבקש בזיל מזורבה ללמד אותו לרקוד והשניים פוצחים בריקוד סרטקי סוער על חוף הים לצלילי המוזיקה הנפלאה של מיקיס תיאודורקיס, שהפכה לסימן ההיכר של יוון ברחבי העולם.
בזכרונותיו כתב אנתוני קווין שימים אחדים לפני צילום סצנת הסיום המדוברת הוא שבר את כף רגלו ולא מסוגל היה לקפוץ. אבל הוא הרגיע את אנשי ההפקה והצליח לגרור את רגלו באופן שלא גרם לו יותר מדי אי נוחות וכך כשידיו פרושות לצדדים רקד את אחד הריקודים הזכורים ביותר בתולדות הקולנוע – מה יותר מכך מסמל את התשוקה לחיים.
|