יש לי להגיד משו
פוסטים אחרונים
- ריח של חדש 8/10/13
- אין מעבר 7/9/13
- טעם של נייר 2/8/13
- אלוהים 25/6/13
- היה שלום ותודה על המילים 10/6/13
- זוכר הכל 7/4/13
0
מה חשבתי לעצמי
אחרי שהורדנו את הכלים מהשולחן, ישבנו על אדן החלון בסלון הדליל. הבן שלה, בן חמש, מתוק עם שיער צהבהב ועיניים סקרניות, ישב על ספה מתקפלת ודפדף באיזה ספר ילדים מטופש. עוד סיפור אחד אמא, התחנן. רק עוד אחד. טוב, אמרה, אז תביא את הספר האדום עם הקוף שקניתי לך. זה החדש. בעצלתיים הוא קם והביא לה אותו. ג'ורג' הקוף הסקרן, של מרגרט ו-ה.א. ריי. הבטתי בה, איך קראה באזניו את עלילות ג'ורג' בתחנת הרכבת. איך הקפידה על הגייה נכונה. איך עשתה קולות מצחיקים. הוא הביט מוקסם על הציורים השובים ולפעמים שלח אצבע קטנה אל אחד הדפים ואמר משהו. והיא המשיכה. בחיוך של פייה טובה, בקולות, באהבה עצומה לבנה הקטן. אהבה של אמא שמחבקת, מנשקת ומספרת סיפור לפני השינה. עיניה, עיניו. שפתיה, שפתיו. אחר כך שלחה אותו ללבוש פיג'מה אבל הוא רצה רק איתה. אז היא עזרה לו, והם צחצחו ביחד שיניים. סבא קנה לך מאוורר לחדר, רוצה לישון איתו? הוא הנהן. היא פתחה בידיים כושלות את הקופסה הרבועה והוציאה מתוכו מאוורר רצפתי שחור. כיוונה אל מיטתו את האוויר הנעים, נישקה אותו במצח והשאירה לו אור קטן. את הדלת לא סגרה. פוחד, חשבתי. ממרחק נראה השלט של הילטון, ומבט קצר ימינה, והנה הים. שקט. באופק ראיתי נצנוצי ספינות, שהתקרבו אל הנמל. מחר אני אלך איתו ללונה פארק, הבטחתי לו, אמרה. הבטתי בה. כל כך יפה, כל כך אמא. כל כך טובה. היא כיבתה את האור בסלון והדליקה טלויזיה. יש עוגיות, קראה מהמטבח ורשרשה בקופסת פח של עוגיות דניות. לא תודה, עניתי. מה קרה לך, התקרבה. מה נסגרת ככה פתאום. שלחה יד ללטף את שלי. זה כאב, וגם היה נעים באותו זמן. שלחתי מבט רחוק אל הרחוב. היא נשכבה על הספה בתנוחה שלא השאירה לי מקום ודילגה בין הערוצים המטופשים שהקרינו הרבה כלום על שום דבר. בסוף נתקעה מול איזו תוכנית על דוגמניות שסיפרו כמה קשה להיות דוגמנית בת 16 ולחיות במילאנו. זה השתלט לאט, תחילה מן הראש. לא הבנתי מה אני עושה פה. מה חשבתי לעצמי. שאבוא ככה פתאום והכל יהיה כמו אתמול? שאחרי ששרצנו בחוף והכנו אצלה חביתות ירק הכל יחזור להיות כמו שהיה? היא לא תהיה איתי יותר. יכולתי להיות כמו ג'ורג' בספר, לשבש אותיות ומספרים ולעלות על הרכבת. אבל זה אבוד. שמעתי אותה זורקת שברי משפטים סתומים לאוויר. לא מצאתי כוח לענות. זה ירד לגרון. עופרת חמוצה, כמו צרבת, התבצרה בקנה הנשימה. לפני כמה ימים, כשישבנו במועדון הטפשי הזה בנמל, כשסיפרה לי שהיא בקשר עם מישהו, שזה מסובך, זה מורכב, זה הכל וזה כלום ולא היה לה מושג מה הולך לקרות. ובכל זאת. חזרתי אל חייה פתאום. אמרה שאני חשוב לה, אבל לא יכולה. אתה מחקת אותי, אמרה. נעלמת לי. אתה כועס ובורח, אתה רחוק. פתאום חוזר. חשבתי עליך. לא יכול לתת לי מה שאני צריכה. לא רוצה להקים משפחה. אתה לא רוצה אפילו מישהי שתחיה איתך. אני יודעת כמה יש בך לתת. מה יש לנו בחיים האלה, תגיד. הנה אני, בת שלושים כמעט, גרושה עם ילד בן חמש. מובטלת. אני אוהבת אותך. מאד. אתה יקר לי. אבל אני נמצאת בקשר לא ברור, לא מובן. מבולבלת. אני אוהבת אותו. הוא כל מה שאיחלתי לעצמי. בוא לא נסתבך עכשיו. בבקשה. ובכל זאת, מחזיקים ידיים, מגניבים נשיקה רק על הלחי, כי עכשיו אסור. משחקי נדמה לי, שעשועי כאילו. ככל שנקפו הדקות גבר בי הרצון לקום וללכת. הרי היה כל כך נחמד, אז למה? הבאתי לה מתנה. הדלקנו יחד נרות של שבת. הקטן ברך. היא נשקה על שיערו. הכינה אוכל טעים. קוסקוס, ומרק, ועוף מבושל, וסלט כרוב עם מיונז ושמן זית שהבטחתי להביא לה, והבאתי. אני שתיתי ספרייט והיא יין אדום. הטלפון הנייד שלה סימן שיש לה הודעה מההוא, אהבת חייה. והיא עונה לו. והוא לה. וחוזר חלילה. עד שפתאום זה נפסק. זה הגעיל אותי. שאלתי אם זה הוא, רק כדי להיות בטוח. והיא ענתה שכן. וככה נמשך הערב עד שהבן שלה רצה סיפור. אחר כך התחשק לי למות. הבטתי בשמיים השחורים, ואל רחוב מואר למחצה. מרחוק הילטון, באוויר ים. לא רציתי להביט בה. אבל למה? מה קרה פתאום? מי הביא את הענן עכשיו? תשע וחצי בערב. עוד מוקדם. קשקשה משהו על הדוגמניות האלה. מדי פעם שלחתי מבט סתמי אל המסך. אולי תבוא איתי שבוע הבא לבחור תמונות לסלון? הציעה. טוב, עניתי. טוב. זה ירד לבטן. הגרון מפוצץ מדמעות שמתות להתייבש. הראש נשרף ממחשבות שווא. אני לא יכול להיות פה יותר, חשבתי. לא יכול יותר עם זה. התחלתי לרעוד. הרגשתי חנוק. למרות האוויר הטוב, הים והרוח, והנה הילטון מרחוק ואני ממש קרוב לבית שלי. הדיכאון. ככה עברו להן דקות ארוכות ומייגעות של שתיקה. היא שכבה יפה מול המסך. ואני, על אדן החלון שמול הים, הפנים לשם. ככה זה נראה, חשבתי. עייפות כזאת, ילדים, לקחת לגן, לקייטנה, סיפור לפני השינה, מחר לונה פארק, בטח יהיה כיף. מבשלים קוסקוס ומרק ומכינים סלט. ואולי תבוא, יהיה נחמד, נהיה רק שלושתנו. חשבתי עליך, אתה חסר לי. אני אוהבת אותך. אבל הוא, זה משהו אחר. זה מסובך, אתה מבין? קמתי אל חדר השינה. מאחורי שמעתי את רגליה היחפות. היא קרבה מאחורי והתיישבה על המיטה, בחושך. מה קורה לך, לחשה. תגיד לי. תספר לי. זה משהו שאמרתי? לא, עניתי ברעד, כמעט בדמעות, בצרחות. זכרתי שבנה ישן. מחר לונה פארק. זו המחלה שלי, אמרתי. בלי להביט בעיניה, ילדת השדה היחפה, התקדמתי אל הדלת. באה אחרי, המתוקה הזאת. סובבתי את המנעול שעל דלתה. אמרה תודה על המתנה. בבקשה, עניתי בלחש. לא הבטתי בה עוד. ירדתי במדרגות. יודע שעיניה מלוות אותי גם אם לא רואות אותי. עד למטה. אולי שמעתי את הדלת נסגרת. בדרך, על השדרה שליד הים, נסעתי לאט. חיפשתי למות ולהוולד מישהו אחר. ©כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן |
תגובות (70)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לא חשבתי שיהיה בסדר, תודה.
תודה
תודה ליאת...
כן, משהו כזה
תודה
תודה ...
הי מירב,
כתיבת ספר כלל לא עומדת על הפרק, תודה רבה על הביקור :)
אלעד
תחנות בחיים, שלך ושלה....
לפעמים אתם באותו מקום ולפעמים לא.
לפעמים הפספוס כואב. ואולי לא נועדתם להיות...?!
מבקרת אצלך לראשונה, הגעתי (איכשהו) לגמרי במקרה...
הכתיבה שלך היא הרבה מעבר לכתיבת פוסט.
אני חייבת להסכים עם התגובה הראשונה של פוסט זה, התגובה של יהודית, אתה פשוט חייב לכתוב ספר.
בהצלחה,
ממשיכה מעלה במעלה הבלוג לקרוא עוד ועוד ממך...
אני לא בוחר אותן לפי מצבן המשפחתי :)
תודה שביקרת אצלי
אלעד
הצלחת לעצור אותי באמצע לגימת הקפה של הבוקר, ככה, עם הספל באוויר,..
למה לך ,כרווק, לצאת עם נשים גרושות עם ילד????
מסבך את העניינים לגמרי.
תודה שקפצת לבקר אצלי :-)
אחח אבל זה שלי כבר
תודה
הלכתי בו והשתעממתי למוות.
תודה..
איזה כיף שבאת לבקר,
תודה רבה אלון :)
תודה רבה נעמית :)
היי,
תודה רבה שטוטית.
מפתיע שאנשים עוד קוראים את הפוסט הזה :)
כתיבה רגישה, מדוייקת מנוסחת להפליא
תודה
תודה רבה דפנה :)
מאתגר ולא פשוט- כמו החיים עצמם.
דפנה.
תודה רבה פרודיטה :)
מרתק ועצוב כמו רוב החיים
תודה רבה סיגל :)
אתה גבר מאד מיוחד :-)
אנחנו חוזרים על טעויות כדי לבדוק אם הן לא יקרו שנית. או מה שנקרא, "אולי הפעם".
לא יודע מה עם אחרים, אבל אחרי שאני חוטף כ"כ הרבה סטירות, אני מעדיף לנצח לבד את המערכת.
תודה טילטולית. מקווה לא לחוות את החוויות האלו בשידור חוזר, זה ממש מתיש.
היי, תודות רבות על המחמאה הענקית :)
וואו אלעד....כתיבה יפה..אפילו מרתקת...שאפו
איכויות של סופר
תודה לך שרי.
נהניתי מתחושת העכשוויות בספור.
תודה.
תודה רבה זיוה.
פעם ראשונה שאני קוראת אותך-
כתיבה נהדרת.
תודה אריקסון
מרגש ומקסים.
למרות שעצוב.
אני כבר לא אבין לעולם. יצאתי מהמשחק.
תודה נטע.
וואו
קראתי בשקיקה
נגעת בנימי הנפש
זה באמת נורא מסובך...לך תבין
אני מאמין שהמחשבה הזו עוברת
בראשו של כל אדם, לפחות פעם בחיים.
תודה בלרינה.
מקסים!
מה חשבתי לעצמי.... כ"כ מוכר.
למות ולהיוולד כל פעם מחדש.... כ"כ נכון.
תודה איש :)
רק לאותת לך שקראתי :)
אני כבר לא יודע מה זה. ואני גם לא מקווה לשומדבר,
כי ממילא שומדבר לא קורה. תודה יקירתי.
נכון, באמת אי אפשר לחיות בלי פשרות.
אם כך, אני בוחר לא להיות.
תודה איש.
מה באמת חשבת לעצמך (פולניה. הייתי חייבת)... :) איש אנושי (ומוכשר!!!) שכמוך. מה שאני חושבת לעצמי זה מחשבות אגואיסטיות מגעילות לאללה שיעשו לך בחילה או פריחה או כל התשובות נכונות... כמה יפה אתה כותב, כמה שאני נהנית לקרוא אותך.. גם כשהכי כואב, מבפנים החוצה ואז בכל הגוף... ובסופו של דבר, אולי זה מה שאתה כתבת שזה "משחקי נדמה לי, שעשועי כאילו."
לא יודע מה לומר.
כתוב מעולה, כהרגלך.
לא ברור אם אתה מתייסר בגלל איך שבחרת לחיות
בגלל שאתה לא יכול לבחור אחרת
או בגלל שאתה לא יכול להיות איתה
דילמה קשה יצרת לעצמך.
אי אפשר לחיות בלי פשרות.
תודה רבה פפק.
כתיבה נסכה בי משהו , כוכב. יותר מכוכב.
תודה רבה תלתלית, מרגיש אותו עד פה.
בשביל מה להתעסק בעתיד? מנין לי לדעת מה יהיה? זה בזבוז זמן מבחינתי.
תודה ניצה.
חיבוק, מותק.חיבוק גדול. כזה שקצת נולדים בו לרגע.
זה טרי מדי היה להיכתב וכואב מדי להיחשף.
ובכל זאת אם כתבת כנראה שרצית להתנקות מהמועקות.
התובנות שלך מזירת האירוע, העיסוק בתחושות שלך, צילום מצב שכזה. בקושי נשאר מקום למה שהיה יכול להיות. אתה עוסק בעבר ובהווה, ונמנע מהעתיד. לא עסקת בו כלל.
לעניות דעתי התיעוד לא יניח לך לכבות את עצמך בטרם תדע ממה נמנעת, מה חסכת לעצמך, מה היה יכול להיות אחרת, וכמובן - על מה חלמת, ולמה ציפית.
הזמן הווה. שני אנשים וילד. כל אחד במקום אחר באותו הערב, באותה דירה. כל לב פועם בקצב אחר. מה הפלא שאי- אפשר להתחבר?
ועכשיו אתה וכל הזמן אתה, כמו אותו הילד שרוצה את אימא מספרת.
לבי אתך.
מסכים איתך. תודה
אלמה, תודה רבה
תיאור מדוייק משותף
ולמה משותף?
מזכיר מצבים שהרבה עוברים.
והמשפט הזה...
המשפט הזה - שמתחיל ומסיים הכל..
אבל הוא, זה משהו אחר. זה מסובך, אתה מבין?
תודות רבות יהודית. אישית, אני רחוק שנות אור מהוצאת ספר.
גם אישית, גם כלכלית, גם נפשית. אבל תודה על המחשבה וההזמנה.
אלעד
אלעד,
"חיפשתי למות ולהוולד מישהו אחר." -כתיבה כשלך היא נכס ספרותי. אם תרצה להוציא ספר, אשמח אם תפנה אלי*