לא יודעת מה אתם חושבים על כישוף, אבל זה ממש לא קל כמו שזה נראה. זאת עבודה די קשה. נראה לכם שזה פשוט להשיג כנף של עטלף? או שערה של דוב? או לזכור בעל פה את כל מאות הלחשים שצריך למלמל מול הסיר הרותח? זה לא קל, ואני לא סתם אומרת. כשהייתי קטנה צפיתי בסבתא שלי. כשהייתי נערה צפיתי באימא שלי. והיום, בגיל 30, אני מכשפה אזורית בגאנה, תואר מחייב.   

למשחק החשוב מול סרביה לא הגעתי בלי להתכונן. שלושה ימים ושלושה לילות חזרתי על לחש הניצחון. חבשתי את כובע הכישוף הכי חזק שלי, שגובהו מטר וחצי, וגלימה אדומה. הייתה קצת בעיה במחצית הראשונה, כי לא הרשו לי בשום אופן לחוג ולהקיף את המגרש בזמן הכדרור. זה די ביאס אותי, כי הלחש הזה יכול לפעול רק אם אני מסובבת את המגרש תוך כדי פעילות בו.   

אחרי ההפסקה הייתי די מתוסכלת. הכובע הגבוה שלי הוא הסמל המסחרי שלי. יש לי מוניטין של שנים, ומעולם לא קרה שלחש שלי לא פעל. הם זו הולכת להיות הפעם הראשונה? הידקתי את שפתיי בנחישות. גאנה חייבת לנצח, ורצוי עם אסמואה גיאן. אסמואה הוא לא רק כוכב לאומי שלנו. הוא גם הכוכב הפרטי שלי, גם אם הוא לא יודע את זה. עדיין....   

התוכנית הייתה ברורה. שער הניצחון חייב להיכבש על ידי אסמואה שלי. ואז, כשיהיה שיכור מאושר, ועיניו החומות כשוקולד יזהרו, אגלה לו את הסוד, שהשער הגיע בזכותי. דמיינתי את הסצנה על כל פרטיה: הענק השרירי שכל בנות גאנה משתוקקות אליו יתבונן בי ברכות. עיניו יתמלאו דמעות תודה. הוא יתאהב בי מיד, ללא כל כישוף מצדי. אנו נינשא לאור לפידים במעבה היער היפה ביותר בגאנה, לצלילי תופים ובובוזלות. אסמואה יאהב אותי עד יום מותי. יוולדו לנו שלוש בנות וכולן ימשיכו את דרכי. הסיפור על שער הניצחון בזכותי יסופר מדור לדור....   

תקיעת הבובוזלות העירה אותי מחרגוני. דקה 80, ועדיין אף גול. אני מנסה שוב לקום ממקומי ולסובב את המגרש ונהדפת על ידי השוטרים הגברתנים של המונדיאל. "עוד תזוזה אחת ממקומך ונעיף אותך מהאצטדיון!", הם צורחים עלי בקול מאיים. אני חוזרת למקום. איך מצפים ממני לבצע את עבודתי כשלא מאפשרים לי לעשות אותה? אלוהי כל המכשפות, עזור לי!!!   

אסמואה מתרוצץ בינתיים, רץ בכל כוחו מקצה אחד של המגרש לשני. עורו השחור בוהק מזיעה. שריריו משתרגים כמו שורשי אוויר של עצי יער. ואין גול. אני עוצמת את עיניי. שולחת שאילתא. כאשר אפקח את עיניי, האובייקט הראשון שאתקל בו, יהיה התשובה. אני פוקחת את עיניי, ומולי – יד. יד לבנה. אני פורצת בצחוק מתגלגל של אושר. הנה התשובה!   

כישוף נקודתי.בכישוף נקודתי אין צורך לקום מהמקום כי מדובר בכישוף קטן ביותר. ידעתי מה עלי לעשות כעת. אני צריכה לגרום לשחקן מסרביה לגעת ביד ברחבה, וזה יביא לפנדל שלנו. הממונה על בעיטות העונשין בנבחרת גאנה הוא אסמואה, ומכאן הדרך לשער ניצחון מובטחת. התרכזתי ביד של איזה סרבי לבנבן, וראיתי אותה נוגעת. אחר כך מלמלתי את מילות הכישוף הנקודתי, ודמיינתי את בעיטת שער הניצחון. זה הכול.   

השאר כתוב בידיעת אינטרנט בכל השפות בעולם: " 11 דקות מאוחר יותר הגיע שער הניצחון. כיאה למשחק כל כך חלש, הוא הגיע משום מקום. זדרבקו קוזמנוביץ' נגע ביד בטיפשות ברחבה וגיאן דייק מהנקודה הלבנה".   

את השמחה שלנו, הגנאים, באותו ערב, היה קשה לתאר. מכל עבר נהרו אלי מכרים, חברים וסתם זרים, וביקשו לגעת בכובע הכשפים שלי. רבים ביקשו שאגע בהם, למזל . עיניה של אמי נצצו מגאווה. "חתיכת מכשפה גידלתי כאן....", חזרה ואמרה בקולה עתיר השנים והסדוק. "מכשפה לדוגמא!". "שטויות", מחיתי בקול חלוש, כנהוג. "כל מה שאני יודעת היום למדתי ממך, מהמכשפה הכי גדולה בגאנה!". שתינו חייכנו, מודעות כל אחת לחלקה בניצחון.    

 שבעה ורווית מחמאות, פילסתי את דרכי לחדר ההלבשה. הוא עמד שם מוקף חיבוקים ונשיקות, גופו, פסל ברונזה כהה, נצץ , ואגלי זיעה, כמו פנינים, בהקו על עורו."הי,רמוצאווה, מה העניינים?", שאל בחביבות, בטון רגיל למישהי שהוא מכיר. סתם מישהי. "אפשר לדבר אתך דקה לבד?", שאלתי. החבר'ה שרקו מכל עבר, ואסמואה הסמיק מתחת לעורו השחור. "אם זה לברך אותי על הניצחון, אז אפשר ליד כולם", הוא אמר. "לא, זה משהו אחר", אמרתי.   

ככל שהסברתי לו מי אחראי לשער הניצחון שלו, כן הלכו והתכרכמו פניו. דקות ארוכות לא אמר דבר. לבסוף פלט בזעף – "למה עשית את זה? דעתך עלי כל כך גרועה, שאת לא מאמינה שאני יכול להבקיע שער בלי כישוף?". אז גיליתי לו. סיפרתי לו איך אני מאוהבת בו כבר שנתיים, ואיך חשבתי שזה יעבור לי, וזה לא עבר. ואיך החלטתי לעזור לו כדי להוכיח לו את אהבתי.

משסיימתי את דבריי, חייכתי, וחיכיתי שיפרוש את זרועותיו אליי. במקום זאת הבטתי בפני אבן. "אם את באמת אוהבת אותי, אל תעזרי לי שוב לעולם!", אמר בקול צונן. "בסדר", עניתי כשקרביי מתהפכים מיגון. "אגיע למשחק עם אוסטרליה בלי כובע הכישוף שלי". "בדיוק", התיז בקור, והפך אלי את גבו, מתרחק כמו סירת קאנו שלעולם לא תחזור מהאופק...   

"את טיפשה מטופשת!", נזפה בי אימא. "זו לא הדרך ללבו של גבר אהוב. את לא תופסת איזו השפלה העברת אותו היום? הראש שלך מלא רק בעלים יבשים, ולא במוח!", חזרה ודקרה בי את מילותיה, כדקור סכין חדה הפושטת עור של צבי.   

רוח קרה בידרה את נחשי שערי השחור, הפראי, לכל עבר, כשצפיתי במשחק של גאנה נגד אוסטרליה, המשחק שיקבע גורלות. אוסטרליה הגיעה מושפלת לאחר ההפסד לגרמניה, ועלתה בנחישות, כשהיא מתקיפה ללא הרף. הגול הראשון שלה הגיע עוד לפני ההפסקה. ישבתי ללא נוע . הוא לא רוצה עזרה, שלא יתלונן אחר כך....ואז...התיישבה דבורה על אוזני. היא ישבה עליה דקה תמימה, ואני שמעתי את המסר ברור מאוד. לא חייבים לספר...לא חייבים לספר...לא חייבים לספר את האמת....

ידעתי מה עלי לעשות כעת. אין צורך בכובע כישוף כשמדובר בכישוף נקודתי. יד...נגיעת יד...עצמתי את עיניי...טוב, לא ממש צפיתי את הכרטיס האדום לשחקן האוסטרלי שהורחק מהמשחק, אבל כן צפיתי את הפנדל....ואת השער האדיר של  אסמואה האהוב שלי, שער השוויון. האוהדים הגנאים צווחו בטירוף ותופפו בקול, שהחריש אפילו את הבובוזלות. רק אני ישבתי בשקט, נזהרת שלא ירגישו....   

1:1. זה היה טוב. זה מספיק לגאנה לעלות למקום ראשון בבית, וזה גם לא מחשיד אותי בכלום, כי הרי זה לא ניצחון... פסעתי לאיטי החוצה מהאצטדיון, משתדלת לא להיתקל באיש, לא להסביר הסברים ולא לספר שקרים. התכוונתי לצאת באין רואה, אך הדבר לא עלה בידי. המוני אוהדים משולהבים דחפו אותי עד שמצאתי את עצמי מול חדרי ההלבשה בסצנה המוכרת של צופה באהובי אסמואה מקבל חיבוקים על שער השוויון. הסבתי את מבטי, אך אסמואה הבחין בי וצעד ישר אליי.

"כן, כן, ברור,הרי את בלי הכובע", צחקק אסמואה. "אני לא מבינה מה פה מצחיק!", זעמתי. "מה שמצחיק", הוא אמר, וקולו הפך רציני, "שכל המחצית הראשונה שידרתי לך במחשבה שאני חוזר בי, ואני כן מבקש שתעשי איזה כישופון קטנטן, לפחות תיקו....". "לא יודעת על מה אתה מדבר", שיקרתי נחרצות. "אבל אם זוהי דרכך הצנועה להזמין אותי לדייט, אז אני לא אגיד לא לכוכב הכי גדול של נבחרת גאנה...".

*    הסיפור הוא מחווה לנבחרת גאנה  שמפתיעה במונדיאל, שבו אני צופה באדיקות.

*    התמונה המצורפת היא תמונה אותנטית של הכוכב הגנאי אסמואה גיאן (וואלה).