לפעמים אתה מוצא את עצמך עוזר לאחר, שם את עצמך בצד לרגע ומעודד. עושה כל שאפשר שיהיה לו טוב. זה בסדר. לאחר מכן נוצר מצב שונה אבל קצת דומה ושוב האני נדחק הצידה. חולף הזמן, עוברים הימים ועל מנת להגיע לשם ולפה אתה דוחק את העצמי עוד טיפה, רק כדי שהדבר הכללי, שמיועד לכולם, יצליח. ביום מנוחה, מגיע השקט, אתה יושב בבית, מקווה לנוח ובדיוק אז זה מכה בך.
פתאום המחשבות צצות, כל מיני זיכרונות מהעבר הקרוב מציפים. לרגע זה כיף, לרגע מייאש ולרגע קטנטן אף מספק. פתאום מגיעות הדמעות. אבל מה אתן עושות פה? מי הזמין אתכן? זה הרגע המדויק בו נזכרים באני הפגוע ודחוק. הקטן שנמצא שם בפינה. כבר שכחנו שיש לנו אחד כזה. ברגע שמנערים מעליו קצת את האבק, הוא מביט בנו בעיניים פגועות ואבודות, מחפש נחמה.
אז כל אותם אחרים שהדחקת בשבילם, כבר המשיכו בחייהם, עכשיו טוב להם – זה בסדר. אתה מוצא את עצמך מפגר קצת אחרי כולם. כדי להמשיך, עכשיו צריך לשקם את עצמך. מישהו אמר אגואיסט? ממש לא. לאט לאט לומדים לשים את האכזבה והכעס על כל מי שלא, בצד. עכשיו אני!.
באופן פסימי אוסיף ואומר שכדאי לסמוך על עצמך בלבד, האופטימיות תגיע אחר כך. אבל התחושה הזאת, אותה צביטה בלב תישאר לנצח נצחים. לא כדאי להתעכב עליה או לשמור טינה. אבל רצוי לזכור, את עיני האני האבודות ולא לתת להן להופיע שוב. לדחוק אותו עד לגבול מסוים אבל לזכור שהוא כאן וחלק בלתי נפרד מאיתנו. לפעמים ממנו מגיע כוח שלא ידענו שקיים בכלל, הוא שומר עליו בשקט לשעות חירום.
אז את הדמעות ניגבתי, אני אשמור אותן להזדמנות אחרת. כעת, עלי לבחון את דרך החתחתים שלפניי במלוא תשומת הלב. שאיפות יקרות, אני בדרך. |