עבר עליי חתיכת שבוע מטלטל, ומאז שג'ני איננה הנני מטולטלת גם כן. אני נעה בין ההמתה לבין החסד, לבין הצורך להמשיך לחיות ולהיות ובין הרצון לשחרר הכל וללכת לאיבוד.. חוץ מהאבידה הקשה של ג'ני, שקשה לי בכלל לכתוב, אני יושבת חצי מהזמן בפינה שלה מחכה לה שתחזור, כל רעש קטן מקפיץ אותי, מקווה שהיא חזרה וצולעת אליי בחזרה, אני מדברת איתה, אליה, ולא מבינה איך אין לי את מי להוריד, ואין את מי שמברך אותי בבוקר בליקוקים, ואין את מי להאכיל ולחתוך לה את החתיכות שכבר לא יכלה לנשוך, למלא את הכלי.... איבדתי גם את הלוקיישן המרכזי של הסרט, סופרמרקט, שמסתבר שבכלל לא היה לי ואותה מפיקה שהתפטרה רק "מרחה אותי" כשאמרה לי שהכל סגור... תקלטו, שבוע לפני צילומים ואני מגלה שהעמדתי הכל לצילומים בלי לוקיישן!!!!!!!
האמון שלי בבני אדם, הטלטל לגמרי, האמנתי באותה מפיקה שהייתה גם חברה, לא האמנתי שתתפטר בשעתי הכואבת ביותר קיויתי שבגלל שהיא יודעת כמה אני קרובה לג'ני, היא לא תעזוב אותי אלא תהיה מעין משענת שתעזור לי לא לתת לסרט עליו אני עובדת מעל שנה ללכת לאיבוד. אותם בעלים של סופר, כנראה באמת לא יכול לתת לי לצלם כי הוא מוכן לתרום סכום נכבד של כסף לסרט, כי הוא אומר שנכנסתי לו ללב אבל באמת שטכנית אי אפשר לצלם שם, מצאתי לוקיישן אחר שרוצה המון כסף אבל אולי תודות לתרומה אוכל איכשהוא להסתדר.
הקטע שכל הזמן יש בעיות, כבר 2 מפיקות יצאו (מסיבות שלא קשורות לסרט אלא כי בפירוש לא יכולות לעמוד בהתחייבויות) והסרט הוא כבר לא הכרח כי הגשתי תסריט וסיימתי את התואר, נתנה לי פריבילגיה לצלם כי המכללה תומכת בסרט ורואה לנכון שהוא יהפוך לסרט. הסרט מדבר על זרות ועל הרצון להשתייך, ועל כלבים שחלקם בחיים שלנו נותנים לנו שייכות בעצם התמסרותם אלינו. ג'ני, נתנה לי שייכות עצומה לעולם, ומאז שהיא איננה, אני מרגישה כמו צל, אני נלחמת, על הסרט, והאמת שחצי מהזמן מרגישה שאני נלחמת על קיומי, כי חלק אחר, זה שאינו מאמין בי כפי שחבריי ואנשי לצוות מאמינים, רוצה לקרוס, רוצה ללכת לאיבוד, רוצה לשחרר הכל....... חלק ממני נמצא במקום קשה, שלא רוצה יותר, אני מרגישה לא שייכת יותר ויותר. הגוף שלי, לא רוצה אוכל, הקול שלי הולך ונעלם, לקחתי חופש מהעבודה, ואני לא מצליחה לישון בלי סיוטים. חלק מאוד גדול ממני הלך איתה, וחלק גדול מעוניין להמשיך, אבל חלק אחר, השבור, האובד, זה שלא סולח על החלק של ההמתה בהמתת חסד (את החסד אני מבינה) מעונייןלהתרסק לגמרי.......... כבר יותר משבוע שאני סובלת מסיוטים בלילה, ואני לא מצליחה להבין כלום, זו סערה, שמתישה ואני כבר לא זוכרת איפה התחבאתי.
הטלטול הזה גם בא לידי ביטוי בפוסטים האחרונים שלי, שכביכול שמחים, כי צריך להמשיך הלאה.... זה אותו טלטול שבו רגע אחד אני צוחקת ורגע אחרת נסגרת. צוחקת צחוק אמיתי ואז נסגרת לבכי. רבים הביעו פליאה על היכולת שלי להמשיך האלה למרות התלאות, רבים תהו מאיפה אני שואבת את הכוחות, לחפש עוד לוקיישן, לחפש עוד מפיקה לחפש ולמצוא עוד כמה כיווני השקעה.... החצי הזה עובד כל הזמן כי אני באמת רוצה לעשות את הסרט, ועכשיו זה לכבודה, לכבוד ג'ני, לזכרה, הגעתי כלכך רחוק על הסרט ובכל זאת כל הזמן במרחק נגיעה... כמה שאני הולכת יותר קרוב ככה אני מרגישה שהוא רחוק,ככה אני מפקפקת בעצמי, האם אני באמת החומר שעשויים ממנו במאים? אולי אני רק ילדה שחולמת על סרטים שטרם התבגרה. אבל אז מתקבלת שיחה משחקן שנורא התלהב,ומזכיר לי את החלום, ומזכיר לי שהעולם שבניתי בתסריט עשוי להתגשם.......ומאיה חברתי נחלצה לעזרתי ועכשיו עוזרת לי להפיק בעצמי, גם מתוך אמונה שלמה שהסרט ראוי, וקורים דברים בד בבד שהם טובים,אנשים אוהבים לקרוא את התסריט, הצוות שלי מופלא ונשאר איתי לכל אורך הדרך, השחקנים חיממו את ליבי בהבנתם....החברים שלי שמאמינים ושולחים את אהבתם, גם אם לפעמים נמאס לשמוע מחבלי הלידה של הסרט הזה ואימא שלי שהיא הכי מדהימה, שנותנת עוד ועוד מאהבתה וזמנה וגם מארנקה כדי שהחלום שלי יתגשם. .וזה עובד רק באהבה. לע בימאי שלי על הדלת כתוב "רק אהבה תביא אהבה"..... זה לא סתם משפט. זה ה-משפט.
ואז מבלי להניד עפעף, אני בוכה ומתגעגעת ורוצה הביתה, אבל ג'ני לא בבית, ואז , בא לי להחזיר את כל הציוד.
הוספתי שיר שהמילים מרגישים שמדברים אליי כלכך... והיופי של אביב גפן הוא כמה שהקול שלו אולי לא "מושלם" אבל יש לו את הקול הכי מושלם לשירים שלו, אי אפשר לשמוע את המילים האלה עם קול אחר.....
|