את המכתב הזה אני רוצה לפתוח בהתנצלות.

אני מתנצלת על כל אותן פעמים שהסתכלתי עלייך בעיניים צרות, עיניים שלא יכלו לסבול את העובדה שאת מעשנת. אני מתנצלת על שלפעמים שנאתי אותך, כי חשבתי שבחרת בסיגריות במקום בי. ואני הכי מתנצלת שאף פעם לא הצלחתי להבין את הקושי שלך להיפרד מהן.

היום אני רואה את הדברים קצת אחרת, למדתי להסתכל מעיניים של מעשן, אותן עיניים שנגלות אליי כשמסך העשן סביבך נמוג, כשענן הרעלים נכנס לריאות שלך ומאפשר לי לראות אותך, אותך ואת שאריות הבדל שבמאפרה.

רציתי לומר שהיום יותר מתמיד, אני לא כועסת עלייך ולא שונאת, אני מרחמת עלייך.

היום אני מסתכלת עלייך עם חיוך של עצב ורחמנות. אותו חיוך שקשה לי למצוא בו נחמה.

פתאום הבנתי שבשבילך לעולם לא תהיה ארוחה מושלמת בלי סיגריה בסופה, את לא תרגישי את ההרגשה של ארוחה טובה כמו שאני מרגישה אותה אף פעם, את תמיד תרצי את הסיגריה אחרי.

לא תוכלי לנשום את האוויר הקר של הבוקר ולהריח את האדמה לפני הסיגריה.

לא תוכלי לקחת נשימה עמוקה מבלי להשתעל, ולא תוכלי לאגור אנרגיה להמשך היום, בגלל שאת בוחרת לסתום את האיברים החיוניים שלך ולא לתת להם את ההזדמנות לחמצן, לחיים.

הגוף שלנו הוא מכונה מופלאה, וכל יום אני מתפלאת שלמרות שאת מעשנת, הוא מצליח לשלוח את הדם לכל האיברים, סמיך ככל שיהיה, מלוכלך כמה שלא יהיה, ולעזור לגוף שלך לשרוד עוד יום מבלי שתרגישי בנזק פנימי. והכאבים ברגליים, גם הם נזק מצטבר שלא תאמיני שלא הגיע מעבודה, אלא מהסיגריות.

היום אני מבינה שהעצבים הקיצוניים שלך, לא אופיינים לבן אדם נורמלי, שגם הם נזק מצטבר של הסיגריות.

תמיד חשבתי שאני הבעיה, וכל פעם שהיית צועקת עליי בצורה כזאת הייתי ממש רוצה למות. היום אני מבינה שהרסתי את "האני הפנימי שלי" סתם, לא אני ולא את אשמות. החבר שלך הוא שאשם, כן, אותו אחד שאת דואגת שתמיד יהיה צמוד אלייך, בכל יציאה מהבית, לא משנה אם לאירוע או לעבודה, או לקניות או לחופשה... ולמרות שהיום כמעט בכל מקום אסור לעשן, זה משאיר אותך נחושה בדעתך, ולא גורם לך לרגע לוותר על התענוג שלך.

אמא, היום אני יודעת שאין שום סוג של תענוג בהרגל הזה שלך, שאת לא נהנת, שלא טוב לך ואם אני אשאל אותך, אני בטוחה שתגידי שחבל שבכלל התחלת. יש לך דיעה נחרצת נגד עישון, אבל את לא משליחה אותך עלייך, רק עלינו. לא היית רוצה שנעשן, אבל את לא עושה את הצעד הזה בשבילנו..עד היום לא הבנתי למה, אבל היום אני מבינה שזה לא תלוי בך, ושזה לא עיניין של כוח רצון או שינוי דפוסי הרגל בחיים. זה עיניין של שינוי החשיבה במוח, של לדעת שאת לא צריכה את זה כדי להיות מרוכזת, כדי להרגע, כדי להתמודד עם החיים את לא צריכה מסך עשן, את יודעת לעשות את הכל גם בלי זה וידעת את זה לפני שבחרת ללכת עם השיעבוד לסם הזה, לניקוטין.

הכי הייתי רוצה ללכת ברחוב, לעבור ליד דוכן פרחים שהריח שלהם היה מזכיר לי אותך, להיכנס לחנות בשמים ולרדוף אחרי הריח שלך, להיזכר בריחות שלך עם דמעות בעיניים כשאני רחוקה ממך, אבל זה לא קורה. זה לא קורה, כי כשאני הולכת ברחוב, רק הריח של העשן מצליח להזכיר לי אותך, בן אדם שמהריח שלו אני יודעת שמעשן את אותה הסיגריה כמוך. אז אני סותמת את האף והולכת משם, כי לא כיף לי להריח את הריח הזה, וכל כך עצוב לי שהוא מזכיר לי אוטומטית אותך. אני יודעת שאת אישה חכמה, את תמיד אומרת לי את זה, ולכן מהיום אני מפקידה את החיים שלך- בידיים שלך בלבד. אני מבטיחה לא לפנות אלייך יותר ולא לבקש שתפסיקי, ולא לומר לך שהריח דוחה אותי, כי אני מניחה שאת כבר יודעת את זה. כשלא מצליחים לדבר אחד עם השני על משהו, כותבים מכתב וזה מה שאני עושה עכשיו. אז אני מתנצלת אם קראת אותו וזה בזבז לך זמן יקר מהיום, עכשיו אחרי שסיימת תוכלי לזרוק אותו ולהמשיך בשלך. או אולי לשמור אותו, ולקרוא אותו עם הסיגריה הבאה, שאולי עם הרבה מזל- תהיה הסיגריה האחרונה שלך.

אם איי פעם תחליטי להיגמל, תהיי בטוחה שאני יהיה איתך בטוב ובעיקר ברע, ושלאט לאט כשהימים יעברו, תצליחי סוף סוף לראות את החיים מבעד למסך העשן, אוי אמא כמה שהם טובים בלעדיהם. ממש כמו לצאת מהחושך לאור. ואת זה לא אני אומרת, את זה אומר אדם שעישן 100 סיגריות ביום, אותו אדם שלימד אותי לחשוב בראש של מעשן, ולהבין אותך. אני אף פעם לא ישלים עם העובדה שאת מעשנת, אבל היום אני מקבלת אותה כי ככה זה צריך להיות כנראה. כי את בחרת ואני סומכת עלייך שאת יודעת מה את עושה.

ורק עוד דבר אחד אמא, הייתי רוצה שתמשיכי להשאר אמא שלי עוד הרבה שנים, ושאם איי פעם יהיו לך נכדים, שהם יזכו להכיר את סבתא שלהם, כי עכשיו אחרי 23 (כיום {2010} בת 24 וחצי) שנים של אהבה אלייך, ואחרי שסוף סוף אני מבינה אותך, לא הייתי מוותרת עלייך בעד שום הון שבעולם.

כן, עם כל העצבים, כל החריקות שיניים, הכעסים, הרגעים שכל כך הרחיקו אותי ממך...עם הכל, כל הרע וכל הטוב, תמיד תהיי אמא שלי, לפני ולמרות הכל.

כדור השלג כבר התחיל להתגלגל, עכשיו הוא במגרש שלך ואת תחליטי מה לעשות, לאן לגלגל הלאה. אם זה אומר לעשות שינויים בחיים בכל התחומים, מה זמן יותר מתאים מעכשיו? עכשיו שאני איתך, אני תומכת בך ומוכנה ללכת גם אם זה אומר לוותר על החיים שלי, באיזשהו מובן כבר עשיתי את זה, ולמדתי לחיות ולהשלים עם עצמי. כשאני לא כועסת על עצמי, קל לי יותר לסלוח לאחרים. ואת הראשונה שאני סולחת לה. הלוואי שתצטרפי אליי ויחד נתחיל לסלוח להרבה דברים שפגעו בשתינו.

בבקשה תעזרי לי לצאת מסימן השאלה הגדול של העתיד, גם אני רוצה למצוא את הדרך הנכונה לחיות בלי לפגוע באנשים שסביבי.

תודה, וסליחה על הכל...

שני