נזכרתי היום במונדיאל הקודם, תפס אותנו בדיוק באדג'סמנט בין זוג צעיר וטרי לפלוס אחד, רגע לפני שהוא התחיל עוד היינו צעירים ותוססים, הדירה שלנו הייתה מרכז חברתי שוקק, גם כשכבר הייתי בחודש תשיעי (נאחזתי בכוח בחיים שלפני רעידת האדמה), היה לנו גם יתרון אחד בולט במיוחד, ולא, לא מדובר באישיות הכובשת והנדירה שלנו, יותר מדובר בקופסא המרצדת במרכז הסלון.

ארבע שנים אחורה וכל החברים שלנו החזיקו באידיאולוגיה מגובשת נגד הכלי המשחית והתשלום עליו. אידיאולוגיה שלא החזיקה באמת, בטח לא כשהתחילו שידורי המונדיאל... אני זוכרת שעוד בבית החולים הודעתי, הביאצ' שנהייתי, שאין מונדיאל אצלנו בבית! 

יקירי נקרע בין ה"צורך האמיתי" לראות כדורגל, לפגוש חברים, לחיות... לבין היותו אבא טרי שותף לאמא טריה מרירה ודורשת. אם זכרוני אינו מטעה אותי, לא היה מונדיאל...

רגע לפני, כשעוד היינו זוג צעיר ומתחיל, עוד ידעתי לעשות עצמי מתעניינת בכדורגל, (יותר ברמה הכלכלית והפוליטית, כי אני הרי בחורה אינטלקטואלית) ראינו משחקים יחד, ידעתי איזה משחקים חשוב לראות, הייתי בעניין.  

ארבע שנים. והחיים הם כבר לא מה שהיו, לא טובים יותר או רעים יותר, אחרים. אני אמא, יהלי בת ארבע ובימים אלו ממש מתקיים פסטיבל היום הולדת, חיפושים אחרי לוקיישן, מעקב אחרי תחזית מזג האוויר, דיונים על כיבוד לאורחים, ועל האורחים. דילמת ההפעלות לילדים, שאלת האם היא מבינה, האם זה הכרחי.

ארבע שנים ויש גם את עמליה, כבר בת חצי שנה. חזרנו לבקבוקים וחיתולים, ותכף יתחילו השיניים, ריפוד הרהיטים והרצפה בבית, חיפוש מטפלת/ משפחתון, צעדים ראשונים, מילים ראשונות, ראשוניות... וכל הסיפור הזה מחדש.

ארבע שנים, ולכל אחד יש פנקס והמתמטיקה עובדת בלי הפסקה, ואין ספונטניות, ואי אפשר יותר להתקרחן באמת, ואין זמן להאנגאובר, וצריך לשחרר את הבייבי סיטר, והבילוי בכלל נספר לפי שעות בייביסיטר, וסופי שבוע זה ממש לא הזמן להירגע ולנוח...

ארבע שנים, ושתי ילדות הורסות במיוחד, שעושות אותי אמא כל יום מחדש, שמזכירות בכל רגע מה חשוב, ואיך מרגישים לפני שהשריטות נהיות עמוקות, וחושבות שהעולם סובב סביבן וצודקות...

ארבע שנים, וזוגיות שעברה את מבחן השיווק, אבל לא תמיד עומדת במבחנים האחרים- יש כל הזמן... ארבע שנים של לחיות עם עוד מישהו שלא תמיד חושב כמוני, או מרגיש כמוני, או רוצה כמוני, ולהישאר, פאקינג ארבע שנים.

ארבע שנים אחרי, אני כבר לא משווקת את עצמי יותר (יש שיגידו שזו טעות ואישה צריכה להמשיך לשווק את עצמה כל הזמן, מגייסת את הפמיניזם שלי כדי להילחם באומרים), ארבע שנים אחרי אנחנו כבר פלוס שתיים, ארבע שנים אחרי האידיאולוגיה של החברים התחלפה במסך ענק באיכות HD, ושוב מונדיאל.