האידיאולוגיה של פילוסופיית הלשון מצדיקה את המערך הנורמטיבי כמערך מציאות היסטורית המבנה את המשמעות: משך השנים נבנתה הלשון כעיר. אם המשמעות מותנת בהיסטוריה האנושית בלבד, או בתרבות בלבד, אין לה חוץ, יש לה פנים בלבד. בתוך "פנים" זה נוצר אידיאליזם מוסווה או בלתי מסווה – אין בעיות ממשיות, אין בעיות חברתיות, אין בעיות פילוסופיות. נותרו רק בעיות לשוניות (ממש כשם שבדור הקודם נותרו רק בעיות תודעתיות או פסיכולוגיות). אם רק נתקשר היטב ונבין זה את זה, במטה קסם יעלם הסדיזם החברתי. אך תודעה כוזבת זו מדחיקה את החרדה - ברגע שנעלם ההיבט התקשורתי מהשפה היא מתמלאת בחרדה. שלילת המהות הלשונית כמהות דכאנית גורסת כי אין ייצוג ממשי לדבר, וודאי לא ממשות מיוצגת בהיגדים. בתוך כך נשלל כאב לא-לשוני, פיזי, פנים טרופות חסרות מבע, שאי אפשר לתרגמו כ"אייי" או כ"אחחח". המהות הלא-לשונית החבויה לעולם מאחורי הלשון תובעת ייצוג, תובעת מבע, גם אם החברה הנוכחית תובעת את כישלונו של הייצוג וכישלונו של המבע הדל - "כואב לי". להפוך את הלא-מודע הלא-לשוני למודע-לשוני יש לו פירוש ממשי אחד – הרס הבסיס הכלכלי עליה ההדחקה מבוססת. השיח על השיח מסתיר את השיעבוד כגורם ממשי. זוהי מכשלתו העיקרית של פוקו. הפטפוט ההיסטורי על היווצרות השיח מנסה לגלות בו ריבוי של הקשרים, ריבוי של פרשנויות, אך נותר ללא הדיכוי בידו. |