דמעה אחת רואה אור חיים. עיניי יולדות אותה. דמעת געגוע לרוך הנפש. למגע הלב. לתמימות שהייתה ואיננה עוד בחיי. החיים חזקים מכל דמיון. והדמיון, לעיתים מרחיק לכת אך אינו נוגע במציאות הזו, שהפכה להיות כואבת, בוגרת מידיי, נטולת שפיות לפעמים. דמעה אחת זולגת לה על צוארי. ממשיכה בטפטופה ומצטרפת אל דמעות נוספות. דמעות בגרות ממולחת. פעם הכל היה קל יותר, נורמלי יותר, פשוט יותר. כשלא מבינים לעומק, כשלא מודעים לחלוטין- הכל קל יותר. החוכמה שלי מתנקמת בליבי. המודעות שלי מאפילה על שלוותי. הידע נוגס ברגעי האושר שהיו פעם מנת חלקי. מתבגרת, נעלמת, הולכת, נפעמת, יודעת מה רוצה, מבקשת, לא מסופקת, לא מתקרבת, מתרחקת, נעלמת, מתבגרת. דמעה נמהלת בניייר איכותי שאבא הותיר כאן. אבא הותיר כאן חור ענק בלב. חור שנפער עוד מיום היוולדי והעצים ביום בו הוא מת. אבא, געגוע, לא יודעת, לא רוצה לדעת, כואבת, נפעמת, מתגעגעת, אבא. לא מבינה. אבא. לא מאמינה. והזמן חולף לו. האמת יוצאת לאור בדמעות של חוסר הבנה. לאן מועדות פניי כעת? הזמן חולף לו. התאריך בתעודת הזהות מתרחק ממני. עוד יום ועוד יום. והאמת? לאן מועדות פניה? הזמן חולף לי. דמעה אחת נמהלת בעוד דמעה נמהלת בעוד דמעה נמהלת בעוד דמעה. אני נמהלת במילים. ליבי יולד אותן. ליבי נמהל במילותיי. כואב איתן. והזמן? חולף.
|