מיום רביעי בערב אני נאבקת בחום גבוה לחילופין קור למרות שבחוץ שרב וחולשה נוראה. בקושי מתפקדת. מגיעה לעבודה למרות הכל. אך הראש לא קולט. אוכלת בכח. נראה לי שאלך לרופא. אני לא יודעת לטפל בעצמי. העובדה הזאת מכה בי קשות. אני מבינה שאני לבד ואין מי שיגיש לי כוס מים. כמה בכיתי בימים האחרונים. ככל שאתבגר גורלי יהיה קשה יותר ויותר... מתחיל להימאס לי הכל... מקודם התנגן שיר ברדיו שהילדים שלי אהבו שהיו קטנים, שיר שמח. היינו שרים רוקדים, מנגנים שוב ושוב.... לא עצרתי את הדמעות. אני נזכרת בכל הזיכרונות שאפסנתי...איך היינו משחקים...הם אהבו לשחק עם כדור בסלון חובטים בו שוברים שלבים בתריסים ולמרות שכעסתי מדי פעם, הרשיתי להם והשתתפתי כשוערת רודפת אחרי הכדורים שלהם....כמה קשה להיזכר .. למה ילדיי לא רוצים אותי? למה? אני לא מוצאת את הדרך אליהם...היא נחסמה בפניי לתמיד... כמה שאני מנסה לשכוח אני לא יכולה הם חלק ממני למרות הכל... אני לא מבינה את האכזריות הזאת? ואין תשובה....
|