נזכרתי בחלום שהיה לי לפני עשרים שנה בערך. ואני לא יודעת להגיד לך אם זה היה חלום שנמשך על פני כמה לילות, או שזה היה חלום ארוך עם כמה פרקים.

אז, בזמנו, חשבתי שהבנתי אותו. ואחרי שבאה ההבנה גם נרגעתי. לפתע בימים האחרונים הוא חוזר לי, אולי זאת רק  מחשבה, אולי אני חולמת אותו שוב, אבל המראה שלו חי לי מול העיניים כאילו אני רואה אותו עכשיו, ברגע זה. והיום אני חושבת שאולי פירשתי אותו אז לא נכון, או לפחות שהיה יותר מפירוש אחד נכון לגביו.

פתחתי את הארון בחדר השינה שלנו, אתה שומע? ומצאתי שם ילד אתיופי מכווץ, קטן, שוכב על הגב עם ברכיים מקופלות. בן ארבע או חמש, שדוף, צהוב מרוב רעב, כולו עור ועצמות, הברכיים שלו בלטו מתוך העור והמרפקים גם, אתה מתאר לעצמך? היה לו שיער מקורזל כל כך דליל מרוב חולשה, העיניים שלו היו עצומות והשפתיים לבנות וסדוקות מיובש - אבל הוא נשם. וכל כך נבהלתי. וסגרתי את הארון וברחתי משם. ובמשך כמה ימים לא העזתי לפתוח את הארון שוב. חשבתי שהוא ייעלם אם לא אתקרב לשם שוב. רציתי לשכוח אותו. אבל לא יכולתי. ואחר כך באו ימים שבהם הייתי פותחת סדק ומציצה, רק כדי לראות שעצמות בית החזה שלו עדיין עולות ויורדות בכבדות. ובמשך הימים האלה הוא הלך והצטמצם, הלך והצהיב, אבל הוא לא נעלם. בשום אופן לא הצלחתי להעלים אותו. ובסוף סיפרתי לך עליו, ואתה אמרת בשיא הטבעיות - אבל את צריכה להאכיל אותו, אחרת הוא ימות.

פתחתי את הארון והרמתי אותו בשתי ידיים, לא היה לו משקל בכלל. פחדתי שהוא יתפרק לי בידיים לעצמות עצמות, אבל הוא לא חדל לנשום, והעיניים שלו היו כמעט עצומות, אבל לא לגמרי. ואיכשהו, בלי לחשוב יותר מדי, הצמדתי אותו לציצי והינקתי אותו. השפתיים שלו נצמדו לפטמה שלי בשיא הטבעיות, כאילו רק לזה חיכו, אני לא יודעת מה היה לי שם לתת לו, אבל ראיתי אותו בולע. ואחר כך גם ראיתי נוזל צהבהב גולש משולי השפתיים שלו.

וככה היה. ככה החייתי אותו, החזרתי אותו לכאן. הוא התמלא לאט לאט, העור שלו הפך רך ומשיי, העיניים שלו נפקחו להסתכל עלי, והן היו שחורות ובוערות, והוא למד לחייך, תוך כדי יניקה.

אז חשבתי משהו פשוט מאוד על החלום הזה. חשבתי שאני מצילה אותי, או חלק ממני. היום, כשהחלום הזה חוזר לי לתוך השורות המסודרות של המחברת האדומה הזאת, אני חושבת משהו אחר. ואולי זה לא חלום עכשיו, אולי זה רק זיכרון שאומר לי שאני צריכה לעשות משהו אחר, אבל ייתכן שהפעם זה לא קשור אלי.

אני לא יודעת. כל זה כבד לי מדי. אני עייפה. כל מה שאני רוצה לעשות זה לחזור ולהתקפל לתוך השמיכה שלי ולעצום עיניים. אתמול הסתכלתי על דלת הארון בחדר השינה שלנו וניסיתי לדמיין לעצמי איך זה יהיה להתקפל שם, ולחכות. פשוט לחכות. ולא יכולתי להימנע מלשאול את עצמי כמה זמן ייקח עד שתמצא אותי. לא הרבה זמן, אני בטוחה.

15.4.2003, ערב פסח

אלכס,

בוקר, לא מוקדם מדי. הבית רוחש וגועש. הילדים בבית כבר כמה ימים. ערב פסח היום, מי היה הגאון שהחליט שדווקא לחג הזה מגיע חופש יותר מורחב לילדים - גם לפני וגם עוד יום אחרי. דידי התעורר מזמן, יושב מול הוידיאו ורואה איזה סרט מצויר באנגלית, אני לא מצליחה לגמול אותו מהוויכוחים, אז אני לא מתווכחת יותר. אתה לא רוצה סרט באנגלית - אז אין וזהו. אין לי סבלנות. והוא הבין הפעם ולא התווכח יותר. "צעצוע של סיפור" הוא רואה. כן, אנגלית של וולט דיסני היא לא בדיוק האנגלית האוקספורדית שהוא יצטרך ללמוד בגן, אבל זה מה שיש לי להציע לו עכשיו וזה יותר טוב מכלום. ואיילה? האמת היא שאני לא יודעת איפה היא. אולי מציירת. אולי יושבת אתו לראות את הסרט. אולי בוחרת לה שמלה ללבוש בערב לליל הסדר. אחר הצהריים אארוז את הילדים וניסע להורים שלי, ובדרך נעבור וניקח גם את אימא שלך וגם את אחיך. ואני תוהה כבר איפה נהיה בשנה הבאה. לא שסדר פסח חשוב לי מי-יודע-מה, אבל, אלכס, בוא נחליט כבר עכשיו שבשנה הבאה נבוא לכאן להיות כאן אתם? אולי זה יעשה את זה יותר קל לכולנו? זאת הפעם הראשונה שאנחנו עושים סדר פסח בלי אבא, אתה תופס? תתקשר באמצע, הבטחת, נכון? הטלפון שלי יהיה פתוח, אני מוכנה להישבע שגם זה של אימא שלך.

אז מה, מכתב אחד פגוע ממני ואתה מתעשת. ופתאום אתה כותב לי. ממש לי. המכתב הראשון בחיים שקיבלתי ממש אישי ממך. פתאום אתה מספר לי איך זה ללכת בתוך הירוק של אנגליה, ירוק בלי נקיפות מצפון כמו שאתה קורא לזה. ואיך האנשים סביבך, ואיך התחושות במחלקה החדשה, ועל הביטחון וגם על חוסר הביטחון אם תצליח. אתה מדבר על חוסר ביטחון? אתה?? או שהמצאת את זה רק כדי לפצות אותי על המכתב הקודם? ממתי אתה חסר ביטחון... בוודאי שתצליח. הרי אין ספק בזה. כל דבר שאתה לוקח על עצמך - מצליח. גם הדוקטורט הזה יצליח. אתה לא מזכיר במלה אנשים אחרים, לפתע אין סוכנת דירות, אין עוזרת מחקר, אין עוזר מחקר שעדיין לא הגיע. יש רק ראש מחלקה שהזמין אותך הערב לחגוג את הפסח הראשון עם המשפחה שלו. מסכן שלי, שניים יש לך שם, שני סדרי-פסח. כמעט אני רוצה להגיד - מגיע לך. ואיפה תהיה מחר? אולי תחליט שסדר אחד מספיק לך ואתה לא הופך להיות יותר פטריוט ממה שאתה ותישאר בחדר שלך במלון?

שבוע עבר מאז שנסעת. כמעט שבוע. בימים האחרונים גיליתי שכשאני כועסת ופגועה הגעגועים נעשים טיפה קלים יותר. אבל אני לא רוצה בזה. אני לא רוצה לכעוס. אני לא רוצה שתפגע בי, אני לא רוצה לכעוס עליך. חוזרות לי המלים של רחל: "היה נא טוב אלי". אבל אני יודעת שיבואו עוד הרבה ימים כאלה. אין לי מושג איך הסכמתי לקחת על עצמי לסגור את כל העניינים כאן בבית כשאתה שם מסתובב בירוק-חסר-נקיפות-המצפון-האוקספורדי שלך. מצפה לי כאן בית בית, מסיבות פרידה בגנים, מכונית שצריך למכור, פרידה מהנשים במרכז שלנו.

אחזור הביתה בלילה, אחרי הסדר. לא, אני לא נשארת לישון אצל ההורים שלי. הם לא יאהבו את זה, גם אתה לא. לא אכפת לי. אני חוזרת בלילה, מורידה את אימא שלך ואת אחיך במושב שלהם וחוזרת למיטה שלי, זה יהיה קל יותר, תאמין לי, מאשר להישאר שם. ממילא הילדים נשארים אצל הורי כמה ימים, אני תוהה איך זה יהיה להתעורר מחר בבוקר לבית ריק לגמרי.

מחכה לטלפון שלך הערב,

אני.