"לא כולנו מצליחים להישאר בני 15 כל החיים". מתוך הסרט 9.99$

"מה האובססיה עם משמעות החיים", שאלתי את אתגר קרת שהסרט 9.99$ שכתב עם תתיה רוזנטל שגם ביימה אותו, נחת סוף סוף בסינמטק בתל אביב. התשובה ואוסף הארות על הסרט החדש, שמתייחס אל הבדידות כאל מתנה משמיים    

מאת ארן הרשלג 

עמדתי לגלות את משמעות החיים. זה קרה רגע לפני הקרנת הבכורה של הסרט החדש 9.99$ בבימויה של תתיה רוזנטל, שחותר לגלות מהי משמעות החיים. חדש אני אומר אבל חצי משקר, מצד שני גם חצי אומר אמת - אולי זו בעצם משמעות החיים, לחיות בפישוק יוגיסטי עם רגל אחת בשקר ורגל אחד באמת. לא חשוב, מה שכן חשוב הוא שהסרט אמנם חדש בישראל, אך הוא הופץ לראשונה במדינות מסוימות על הגלובוס כבר ב-2008 ואפילו הספיק לזכות בינתיים בפרס הראשון לסרט אנימציה עלילתי, בפסטיבל האנימציה "מונסטרה", שהתקיים בפורטוגל. כעת הוא עושה עליה ומוקרן בסינימטק תל אביב, למרות שסרטי אנימציה למבוגרים כמו "ואלס עם באשיר", הוכיחו שהדעות הקדומות שיש לקהל על סרטי אנימציה למבוגרים, שייכים לארכיון הסרטים של ערוץ 1, ושבעצם יש סיכוי לסרטים אלטרנטיביים כאלה להצליח, ולא רק בפנתיאון הסנימטקי הסנובי.

"לא כולנו מצליחים להישאר בני 15 כל החיים"

על התסריט חתומים אתגר קרת והבמאית רוזנטל ובהקרנת הבכורה שהתקיימה נכחו אנשים נחמדים, המזכירים במקצת את הטיפוסים שבספריו. אפילו קרת איתגר בנוכחתו את המקום וסיפר על הקשיים בהפקת הסרט (בעיקר של רוזנטל) והציע לשגרירת אוסטרליה בישראל באנגלית מעוברתת, שלאור הצלחת הקופרודוקציה הישראלית-אוסטרלית הראשונה (בהפקתם של אמיר הראל ואמיל שרמן), ישראל יכולה להציע למדינתה עוד הרבה אתרי אקשן ומתח. ואז הייתה לי הארה על משמעות החיים - החיים הם היכולת לחשוב לטווח ארוך, בעזרת סיפורים קצרים. לפעמים ממש קצרים.כבר בתחילת הסרט המציג בניינים הנראים כמו באוהאוס תל אביבי, ניתן להבחין בשני עוגנים דומיננטיים שיש לסרט, האחד הוא טכניקת האנימציה המבוססת על תנועת בובות בטכנולוגית Motion Stop קלאסית, שהבמאית בוגרת בית הספר לאמנויות של ה-NYU, החליטה להשתמש בה באופן סיזיפי. העוגן השני הוא התסריט, המבוסס על סיפורים קצרים של קרת שעובדו והומרו לתסריט. מהבחינה הזו יש כאן את כל המרכיבים המיוסרים והציניים ("סליחה יש לך אש?...וסיגריה?" אומר אחד מגיבורי המשנה) של הסיפורים שאנו מכירים ברזומה של קרת. שלא כמו מחזה סטנדרטי, כבר בסצנה הראשונה נשמעת יריית פתיחה וזאת למרות שהסרט מצוי בשלב האקספוזיציה שלו. האקדח יורה בפתאומיות ואינו מחטיא. אבל אל דאגה הדמות הזו תמות שוב לקראת הסוף.עלילת הסרט סובבת סביב דייב פק בן ה-28, שהדבר הכי נחמד שאפשר להגיד עליו הוא, שמדובר בטיפוס ילדותי-תימהוני, שכנראה עוד לא מצא את המפתחות של הצוללת, ומוכן להישען על חוברת עלובה המסבירה מהי משמעות החיים ונמכרת ב-10 דולר פחות סנט. על מנת שנבין שהוא זקוק למשמעות או דרך, מוצגת דמותו התקועה ללא עבודה וללא דירה, אבל עם הרבה אנושיות ותקשורת חיובית הגולשת לפטפטנות בלתי חוקית בעליל. לעומתו, אחיו לני הוא טיפוס נכלולי שלא במקרה מציג מקרה מראה ומבליט את האינפנטיליות של דייב האנטי-גיבור. על פי מושגי העולם המכופתר, לני נחשב מסודר. יש לו עבודה (אמנם כמעקל דירות), יש לו דיבור מסוגנן (אמנם של נהג מונית - "העבודה שלנו היא כמו של רובין הוד, רק במהופך"),  ויש לו חברה שהיא דוגמנית-על (אמנם מפלסטלינה). באופן טבעי היה צפוי שלכידת מספר סיפורים קצרים לעלילה אחת קוהרנטית, תהיה מוגבלת, בעייתית ועם עצירות המובילה לחוקן. אך דווקא בעניין הזה הצליחו השניים להוביל מהלך, שיחבר את הסיפור לעיסה אחת שמסוגלת להציג מראה קולנועי חזותי, מרגש, אפלולי ועם המשכיות ורציפות.  

"אתה מלאך? לא אני יונה ענקית"

כשמפרקים את הדמויות לגורמים, מתגלות צורות חיים שנדחפות, מוסיפות וגורעות כל אחת מסיבותיה מההתפתחות של הסרט. כך למשל ג'ים אביו של דייב, השכן הקשיש קוולר והמלאך השומר שלו, הקוסם מרכוס פוקוס והילד זק, שנקשר ביחסי חיבה אל החזיר קופה שלו ומשחרר אותו לחופשי. כל הגברדיה הזו, במקרה או שלא במקרה הם גיבורי טסטוסטרון, שלא באמת מצליחים לקרב את דייב אל הגאולה והקתרזיס. מדוע בחר צמד התסריטאים שכל הגיבורים בסרט יהיו גברים? זו כבר שאלה של בחירה מודעת ולא של מקריות, כי בנוסף לכך הדמויות הנשיות הן בלתי נראות, ואם הן נראות אז הן חצי שקופות. דוגמאות יש בשפע, אימו של דייב שעזבה את הבית ולא שולחת לדברי האב אפילו גלויה; אשתו של הקשיש קוולר שמתה מזמן; תכונותיה של הדוגמנית הריקנית; סוקרת ששומעים רק את קולה; ודמות חסרת חיות של מישהי שנוטשת את החבר שלה מסיבות לא מובנות, ולמרות זאת ראויות לסלחנות. החלוקה של גברים אבודים מול נשים נאלמות ונעלמות, עובד היטב שכן אף אחד לא יוצא נשכר, אבל החיפוש אחר המשמעות ורגעי האושר הקטנים הם התכלית גם אם אתה סוג של בובת פלסטלינה. הבנתי, זוהי אולי משמעות החיים, נדנדתי לעצמי שוב. כן אולי, אבל את זה אפשר לקרוא בכל ספרון הדרכה אווילי, שמחולק חינם ברחוב.

עצוב אמר מישהו בקהל, כשעלו כותרות הסיום - אופטימי עניתי לו בלב - אולי זו משמעות החיים, לנוע בין בדידות נואשת לתקווה נוגה ובסוף לחייך לעולם. בחוץ הכרחתי את עצמי לחכות ולראיין את קרת על הסרט. הוא היה קצר בזמן, אז הספקתי רק לשאול אותו "מה האובססיה עם משמעות החיים, זה משהו שאתה חי אותו"? הוא לא היסס וענה "כולנו מחפשים משמעות לחיים כל הזמן. זה לא משהו שמפסיקים לחשוב עליו". תשובה קצרה, קצרה מאוד, אולי אפשר לעשות ממנה סיפור או אפילו סרט קצר!