אמפא"ס הודיעה לאחרונה על הרחבת קטגורית האפקטים החזותיים לחמישה מועמדים. עד כה, הייתה הקטגוריה מוגבלת לשניים-שלושה שמות, בהתאם למספר הסרטים הכשירים. סיבה אפשרית לשינוי, היא שמישהו קלט שמדובר בחלק חשוב מאוד מתעשיית הסרטים. כמעט בכל הפקה הוליוודית יש אפקטים מיוחדים, גם אם לא שמים לב אליהם. אלה לא חייבים להיות פיצוצים מרהיבים ודמויות ענק ממוחשבות. מספיק שיש איזה ענן סורר שהבמאי רוצה להיפטר ממנו, כי הואלא תואם את החזון האמנותי שלו וצוות שלם של אנשי אפקטים ניגש למלאכה. הקרחת שלניקולס קייג' בולטת מדי? אנשי האפקטים ישבו פריים אחר פריים ויסדרו לו תוספת  שיער מלאכותית. הסצנה אמורה להתרחש בגשם אבל הצילומים נערכים באמצע אוגוסט במדבר סהרה?איש אפקטים מיוחד יסדר על הסט את הצנרת הדרושה וגם מאוורר גדול בשביל הרוח.

יש נטיה לזלזל באפקטים המיוחדים, כנראה בגלל סוג הסרטים שמגיעים דרכם לאוסקר. האקדמיה עדיין מנסה לעכל את קיומם של ז'אנרים כמו מדע בדיוני ופנטזיה ומכיוון שאלה נוטים להיות עמוסים באפקטים, קשה להתייחס לקטגוריה ברצינות. ציינתי סיבה אחת להרחבת הקטגוריה, אבל נראה לי שהסיבה היותר משמעותית נובעת מהצורך של ABC ברייטינג גבוה לטקס. הנוסחה היחידה שבאמת הוכיחה את עצמה לנתוני צפיה גבוהים, היא יותר סרטים מוכרים ברשימתך המועמדים. בגלל זה הרחיבו את רשימת המועמדים לסרט הטוב ביותר לעשרה ואני מניח שזה גם היה השיקול המכריע בהגדלת רשימת המועמדים על האפקטים. זה מאפשר מקום לעוד שתי מועמדויות לסרטים שאינם "סרטי מבקרים" וניסו, אם לא הצליחו, לשבור כמה וכמה קופות.

עם כל הציניות המשתמעת מדברי, אני בעד. אפקטים מיוחדים הם בין הדברים היחידים שכל אדם, בין אם יש לו השכלה קולנועית או לאו, יכול לשפוט. נכון שכמו בכל תחום מקצועי, מי שמבין יותר גם מודע יותר לפרטים ולפריצות דרך קטנות. עדיין, רק אחוז קטן מאוד מהצופים ב"פארק היורה" חשבו שאכן היו דינוזאורים חיים על הסט ולא ידוע לי על מישהו שראה את "היום השלישי" והתקשר לבית הלבן כדי לוודא שכולם בסדר. הצופה הממוצע ובעצם, גם לא מעט חברי אקדמיה, לא באמת מבין מה הופך את עריכת הסאונד בסרט אחד לטובה יותר מבאחר. הוא גם לא לוקח בחשבון את הקשיים והוותק המכובד של צלם,בזכותם יצא עם פסלון מוזהב. מבחינת רוב אוכלוסיית העולם, צילום טוב זה אומר תמונה חדה וצבעים יפים. חלק גם מבינים ברעיונות של אור וצל, אבל לא יודעים איך זה לצלם באור של חמש בבוקר, כשמאות ניצבים מתרוצצים לאורך המסך וצריך לקלוט כמה שיותר מהם בצורה ברורה.

זה היופי של האפקטים החזותיים, זו הקטגוריה של ההדיוטים. הערך האמנותי זז רגע הצידה לטובת קולנוע טהור. סרטים ששברו קופות לרסיסים, מקבלים הזדמנות להתחרות על האוסקר, גם אם הדבר הכי קרוב למציאות בהם זה שארנולד שוורצנגר הוא רובוט. כשפותחים את הדלת לעוד שני מועמדים, פותחים אותה לעוד מיליוני צופים שלא באמת מתעניינים באוסקר, אבל יכולים לפחות להביע דעה על הדבר שבשבילו קנו כרטיס לאולם עם המסך הגדול ביותר והסראונד החד ביותר. כשמישהו יוצא מסרט על רובוטים משני צורה מהחלל, לא שואלים אותו איך העריכה, או עיצוב התלבושות. שואלים אם נהנה ואם שווה גם לראות. רוב הסיכויים שמהר מאוד, יזרוק מילה לגבי האפקטים וזה יהיה אחד הטיעונים המרכזיים בעד או נגד צפיה.

עכשיו, קצת היסטוריה. לא תמיד היו רק שניים-שלושה מועמדים לפרס האפקטים החזותיים. מספר הסרטים המתמודדים שונה לא פעם, כאשר לפעמים היו יותר מועמדים מלפרס הסרט הטוב ביותר, בעוד היו שנים בהן הקטגוריה כלל לא הייתה תחרותית. הוחלט מראש על סרט אחד שבלט לטובה באפקטים שלו ונתנו לו פרס מיוחד, בלי קטגוריה מוגדרת. הפעם הראשונה בה הוענק הפרס, הייתה ב-1940, באחד הטקסים היותר מפורסמים בתולדות האוסקר.

הטקס התייחס לסרטים שיצאו במהלך שנת 1939 וכלל מועמדים כמו "חלף עם הרוח", "הקוסם מארץ עוץ", "נינוצ'קה" ו"מר סמית הולך לוושינגטון". כולם היו אז להיטים ונותרו קלאסיקות. לפני שנה, כשנשיא האקדמיה רצה להסביר מדוע הוחלט להרחיב את רשימת המועמדים לעשרה (מבלי להשתמש במילים "האביר האפל"),הביא כדוגמה את עשרת המועמדים מ-1940. חלף עם הרוח והקוסם מארץ עוץ היו גם בין שבעת המועמדים (שבעה לפי IMDb) לפרס הראשון שהוענק אי פעם על האפקטים החזותיים הטובים ביותר. שתי הקלאסיקות האלה, שאכן מכילות לא מעט אפקטים, הפסידו לסרט בשם "הגשמים באו" (The Rains Came), לא סרט שרבים בכלל שמעו עליו בימינו. זה נראה כמו אחד מאותם מקרים של קוצר רואי מצד האקדמיה, בהם היא מפספסת קלאסיקות בהתהוות לטובת דרמה אוסקרית בנאלית. ראיתי את הגשמים באו בכדי להבין מה יכול להיות כל כך מיוחד שדווקא הוא זכה. לא היה קשה למצוא אותו, הסרט זמין במלואו ביוטיוב.

כסרט, באופן כללי, מדובר ביצירה בינונית. התסריט לא רע לתקופתו והמשחק אמין יחסית, אבל הקצב איטי וקשה להזדהות עם הדמויות. מדובר בסיפור אהבה חוצה מעמדות בהודו הקולוניאלית. צייר בריטי, רופא/קצין הודי ואשת חברה עם מבטא לא לגמרי ברור שנפגשים בהודו ומקורבים לראני השולטת במחוז. לאורך המחצית הראשונה של הסרט, יש בעיקר דיבורים. שוב, הוא לא גרוע, אבל הבמאי באמת לא ידע איך להסתדר עם ריבוי השורות ומיעוט הפעילות. הכל משתנה כשהגשמים אכן באים. סצנה אחת מספיקה בכדי להסביר כיצד הוחלט להעניק אוסקר על האפקטים דווקא לסרט הזה. שילוב של מונסון, רעידת אדמה ושטפון בתוך כמה דקות. הסצנה הזו מרשימה גם בסטנדרטים מודרניים. למרות כל ההתקדמות הטכנולוגית מאז, הסרט שווה צפיה ולו בשל שתי הדקות הקשות לצפיה, בהן אסון טבע גובה את חייהם של המונים ומביא לשינוי מוחלט במראה ובעלילת הסרט.