מקום לתיקון: קצת שקט בממלכה
צְרִיכָה מִישֶׁהוּ שֶׁיַעֲבִיר אוֹתִי מִשֶּׁמֶשׁ לְצֵל רִימָה וְתוֹלֵעָה בַּשֶּׁמֶּשׁ מִתְיַבְּשׁוֹת יוֹתֵר בָּטוּחַ חַיִּים בְּלַח. הַרְבֵּה חֵטְא בַּשּׁוּרָה הַזֹאת כְּמוֹ: צְחוֹק, חוֹק, חַח וְחַלִּילָה, חוֹרִים שְׁחוֹרִים, מָחוֹךְ. הִנֵּה הִתְיַשְּׁבָה מוּלִי דְּבוּקַת שׁוֹטְרִים, יַרְבִּיצוּ בָּהֵם תּוֹרָה
מִישֶׁהוּ הֵנִיחַ אוֹתָם בַּמֶּרְכָּז לְפִתּוּחַ סְגָלֵי הוֹרָאָה יַחְדָיו זְחוּחִים לָהֵם בַּחוּץ בְּפִנַּת הַקָּפֶה שֻׁלְחָנוֹת פִּיקְנִיק כְּמוֹ בִּשְּׁמוּרָה וּתְכֵלֶת חֻלְצוֹת יָפֶה כַּשָּׁמַיִּם. הֲאִם הֵם טֶבַע חָדָשׁ, לֹא פֶּרֶא אֲבָל אַלִּים וַעֲלֵי תְּאֵנַת הַמַּדִּים לֹא מַסְתִּירִים – מְגַלִּים.
שֶׁהֵם יַעֲבִירוּ מֵעַלַּי אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה? לָמָה הֵם? יַעֲלוּ וְיָבוֹאוּ מַחְלִיטֵי-עַל וְעִמָּם פַּרְשַׁנֵּי שְׂרָרָה עֲטוּרִים אוֹתוֹת גְּבוּרָתָם, לִבָּם מְצֻלָּק לְלֹא-חַת, לָמָה לָהֵם בָּנוֹת וְבֶּכִי, לָלוּשׁ אֶת מַעֲשֵׂיהֵם בְּבָּצֵק-חַיִּים - יַתְסִיסוּ הַשְּמָרִים וְיַתְפִּיחוּ וִיְאַוְּרְרוּ, וּמַה אָז יְחַשְּׁקוּ הַשְּׁרִירִים? רַבִּים וְטוֹבִים כְּבָר הִסְכִּימוּ, אָז שִׁכּוֹרָה, לְכִי לִישׁוֹן
אֲבָל אוֹתִי זֶה כָּל כַּךְ מַעֲסִיק, מַדִּיר שֵׁנָה וְלִפְעָמִים מְפֹגֵג פֵּרוּר שֶׁל כַּדּוּר כָּתוֹם אֶת הַדְּמָמָה, תְּנוּעַת הָאֵלֶם שֶׁמְּשַתֶּקֶת אֶת הַמֵּיתָרִים, אָז נִדְמֶה כְּאִלּוּ יוֹתֵר קוֹל עוֹבֵר, טוֹן אַחֵר לֹא נִיחָר.
מִשֶּׁמֶשׁ לְצֵל זֶה לִפְעָמִים מְאַפְשֵׁר קְצָת אוֹר הַכִּוֻּוּץ בָּאִישׁוֹן קְצָת מִשְׁתַּחְרֵר וְאָז הוּא נִכְנָס. שָּפוּף, אוּלַי, מְבֻיָּשׁ, מַרְגִּישׁ חַסֵּר, לֹא אוֹר מְלֹא עָצְמָתוֹ, אֲבָל דַי וְהוֹתֵר לְהַרְגִּיעַ חַשֵׁכָה, וּמִשְׂתַּרֵר שֶׁקֶט, קְצָת שֶׁקֶט בַּמַּמְלָכָה.
לְצֵל יֵשׁ כִּשּׁוּרֵי חַיִּים כָּאֵלֶה – כְּמוֹ תַּעֲתוּעַ צָלוּל כַּתַּעַר הוּא מַדְלִיק וּמְכַבֶּה. כְּאִלּוּ עֲמִימוּת לוֹכֶדֶת אַת הַפַּעַר, מַחְלִיקָה וּמְיַשֶּׁרֶת לִשְּלֵמוּת.
©כל הזכויות שמורות לשושי שמיר, 21 ביוני 2010
|
תגובות (42)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
שמעון היקר,
המאמרים החכמים שאתה מקדיש לשירים שלי
מרגשים אותי מאוד ומעשירים אותי,
והם בעיני יצירות אמנות בפני עצמם.
תודה מקרב לב
שושי
תודה על ורד הידידות
:)
תודה, בני
מירה, שימחת אותי בצחוקך, תודה
תודה לך לולה השומעת את הקול
לפחות כך זה נדמה כשהוא איננו
תודה
תודה איזמרגד, הלוואי שלשירים יש כוח לקחת למקום אחר
הזכרת לי את שיר הסיום המצמרר של נורית זרחי בספר אלף מרכבות:
זִכָּרוֹן
פַּעַם בִּקֵּר אוֹתִי
הִיפּוֹפּוֹטָם.
בְּאֶמְצַע הָרִצְפָּה הִשְׁאִיר לִי בּוֹר,
אוֹתוֹ אֶזְכֹּר
לְעוֹלָם.
תודה לך, דבי
תודה, המהפכן, על תגובתך הפואטית
רונית,
נראה לי שדחיסות היא תכונה משותפת לטקסטים של שתינו.
גמני מתגעגעת
תודה
אכן נכון,
תודה לך
תודה שאהבת, אסצ'ילי
תודה לאה
נו, אז אותי מעניין למה את מתכוונת...
תודה יאירה
כל קריאה מעשירה את השיר
תודה לך עזרא
תודה לך, גרטה
תודה בוריס, אהבתי את הטוויסט שלך בסוף :)
איכשהו דבריך עוררו את האסוציאציה הזאת:
אולי ביאטריס התחתנה
ועכשיו היא יושבת בראש השולחן
ונכדים שומעים סיפוריה.
אולי הזדקנה בלי נחת,
אולי היא מונחת דוממת
בין תהומות.
ואולי היא פורחת עכשיו, היא ציפור,
סיפורה מספרת מדור לדור -
כל כך הרבה סופים לסיפור אחד.
הערב הכוכבים באים לאט,
אחד אחד הם מתייצבים על משמרתם.
מעולם לא היו יפים כמותם.
לו יכולנו לזמר על בוקר חדש
לנחם, להרגיע, לחבק ממש...
את שלנו ואנחנו שלך
אם לא נשכח, אם לא נסלח,
את איתנו ואנחנו איתך
ואולי זאת נחמה קטנה.
©שושי שמיר, מתמונת הסיום של המחזה "ביאטריס"
שיר נהדר ובעל כוח אדיר. ואני שואל את עצמי מאין כוחו - בעושר המטאפורות? בתמונות הרודפות זו את זו, במעברים החזקים/חדים מהדוברת ורצונותיה האישיים למתרחש מסביבה (ובחזרה) ואולי במראה חברתית-פוליטית המוצבת בפנינו, ולכן זה נראה כשיר ביקורת עז, וגם כשיר אישי (ומכאן שכוחו בעיצוב יחסי גומלין כמו סימביוטיים בין הדוברת לסביבה).
התמונה הכללית היא פוליטית והשיר נשמע כביקורת חריפה על ה"מצב", ואולי על רצף האירועים המהיר והקשה שהתחולל אך לאחרונה, ובהיבט האישי - הדוברת מייחלת ל"קצת שקט בממלכה", מצד אחד יש בסיטואציה שלפנינו כהות חושים, עיוורון, קיבעון, ומצד שני אורות בהירים מסנוורים, וביחד? - תכול השמיים הבוהק אינו אלא חולצות "השוטרים" (כוחות משמר שמרניים?), וברי כי מהאור העז, מהשמש ה"ברורה", הנחרצת, והחד צדדית, מבקשת הדוברת להתרחק. האם היא יכולה?
בכל שיר "פוליטי" קיימת מידה - משתנה - של מעורבות אישית. לעיתים הדובר מרחיק את עצמו ממושא הביקורת. וכאן דרך ההתבוננות האישית, של האני הדוברת, היא של מעורבות כזו עד שמישהו - חיצוני? היא עצמה? אומרים לה להפסיק, ללכת לישון.
ואולי אין השיר הפוך ממה שאנו רגילים? והוא משתמש במטאפורות בעלות ציביון פוליטי לא כדי לומר דבר ביקורת פוליטי אלא רק לדבר על חייה האישיים? שרק בחייה שלה היא מבקשת קצת שלווה מפני טלטלות בחייה? קצת שקט נפשי בממלכתה שלה? ואולי - אפשר להציע דרך ביניים בין האישי לפוליטי/חברתי - שהיא מבקשת לעשות בעצמה מהפכה, בכל הכרוך לאופן התבוננותה במציאות שסביבה, ושוב בהשפעת "לחצים" מהסביבה. אולי באמת הכל כחול ויפה והיא אינה מבחינה בכך?
לא! כי מה שראוי לשאול אם אין אנו עושים לעצמנו הנחות של חדלון מעשה מול המציאות החיצונית, שאנו מקבעים את עצמנו באותה ראיית עולם שחורה-לבנה שמסביבנו, זו שמבקשת לשכנענו שמתקיים כביכול מאבק בין כוחות האור ("אנחנו" הקיבוצי, לא רק "הפרטי") לבין כוחות החושך (ה"אחרים" סביבנו, כל מי שלא "לצידנו"). ואולי מה שדרוש כדי להגיע לשלווה ממשית, הוא תחילה שינוי, אולי אף מהפכה (שקטה?) בדרך ההתבוננות?
מאחר שההקשר הפוליטי-חברתי הקונקרטי חזק, הוא משמש משתנה רב עוצמה המקרין על חיינו הפרטיים (במיוחד אם אנו חיות פוליטיות). וגם זו היא המציאות שבה נדרש שקט. אבל איזה שקט, כאשר דבר לא השתנה לטובה? להפך, ניתן לזהות גם בשיר רמז לשינוי עמוק לרעה - הדוברת מדגימה זאת באמצעות החדרת סיפור על "סדנת חינוך" לשוטרים. סדנה זו עושה אותם פחות פראיים, אך לא פחות אלימים, ודומה שזהו סיפור מסר כלל ארצי-חברתי - על הצלחת סוציאליזציה (וכשלון "קולטוריזציה" הומאנית), מאחר שהכוחות הממסדיים המכוונים אותה, בעלי השרירים, מבקשים למסד ולשרש את הקיים, במקום להשרישו, הם דואגים להעברת "תורה סדורה", קודים התנהגותיים מושכלים, שתפקידם לאשר "שכלית" את מה שקודם נעשה "אינסטינקטיבית" (ובחשאי - כעת נעשה לאור היום המסנוור\ תחת שמי התכלת, ללא בושה). כך מושבחים (להבדיל ממשובחים) כלי הפעולה בידי השלטונות (בעלי השררה). לא מאלה תבוא הישועה (שֶׁהֵם יַעֲבִירוּ מֵעַלַּי אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה? למה הם?).
זהו השקר (והחטא?) שהשיר מחדד כמעט באורח פסטורלי - שקר החולצות הכחולות כמו השמיים. הכחול הזה - כמו גם אור השמש - הוא למעשה החושך. אז אולי עדיף לשבת בצל. לא, חלילה בחושך מלא, בעיוורון, אלא במעט אור רך, כזה שאינו לא משקר ולא משכר. ראיית המציאות הלבנה - או השחורה, אור מול חושך, אינה ראיה נכוחה של המציאות, ואילו העמימות האפורה, ה"מתעתעת" כביכול, זו המסתירה כביכול את הפרטים, את ה"קמטים", דווקא היא מחדדת את האמת. מצב ביניים זה, לא ראיית שחור-לבן, לא אני-צודק אתה-טועה (וכל העולם נגדנו) הוא הקרוב יותר ל"מציאות".
אני סבור שאין הדוברת מוצאת הרבה תקווה במצב, לו הסכים-הסכין הרוב, והיא מודעת שהיא מצויה במיעוט שבמיעוט (רַבִּים וְטוֹבִים כְּבָר הִסְכִּימוּ, אָז שִׁכּוֹרָה, לְכִי לִישׁוֹן).
האם היא סבורה שהתקווה היא במהפכה? ואולי מקווה שהתמשכות המציאות הקשה, הרקובה, תמוטט מעצמה את יסודות הקיים (או את חייה הפרטיים אם לשוב לאפשרות שבכך עוסק השיר) ואז תיפתר הבעיה ה"קיומית" מעצמה (ולכן יש לטפח ולהחיות את הרִימָה וְתוֹלֵעָה), שהיא עצמה ויתרה על שינוי מהפכני, ו"מוכנה להסתפק" בקצת שקט, כמצב ביניים? והרי המהפכה זקוקה לגייסות, לכוחות התובעים אותה ודוחפים מלמטה. והם אינם. הם חונכו להיות זְחוּחִים לָהֵם בַּחוּץ בְּפִנַּת הַקָּפֶה שֻׁלְחָנוֹת פִּיקְנִיק כְּמוֹ בִּשְּׁמוּרָה!
שיר יפה מאד.
*
תודה לקוראותים ולמגיבימות,
המלים שלכםן נוגעות ומשמחות
שושי
אין ספק,
צריך קצת זמן כדי לעכל...
הבטחתי לעצמי לעשות זאת בצל.
בני
"...יוֹתֵר בָּטוּחַ חַיִּים בְּלַח. הַרְבֵּה חֵטְא בַּשּׁוּרָה הַזֹאת
כְּמוֹ: צְחוֹק, חוֹק, חַח וְחַלִּילָה, חוֹרִים שְׁחוֹרִים, מָחוֹךְ...."
שנון.
חכם.
מבריק.
מעניין.
ומרתק.
אהבתי וצחקתי . נהנתי מהדימויים ומהמסקנות.
מירה
קצת שקט בממלכה
האמנם?
לקריאתי זה שיר מחאה פוליטי-חברתי. עלי התאנה הפכו לסמל שררה:
הֲאִם הֵם טֶבַע חָדָשׁ, לֹא פֶּרֶא אֲבָל אַלִּים
וַעֲלֵי תְּאֵנַת הַמַּדִּים לֹא מַסְתִּירִים - מְגַלִּים.
אָז שִׁכּוֹרָה, לְכִי לִישׁוֹן - כי זה קול בודד שזועק ואף אחד אינו מתייחס אליו...
מאד אהבתי בית חמישי, את האור החלש והמרגיע לכאורה, גם אם זה לפרק זמן קצר.
שיר מלא כרימון נגד שררה וכוחניות,
לולה
לעיתים כל שצריך הוא קצת שקט בממלכה.
שמחה לראותך שוב
שושי יקרה..שיר יפה מאד. כבר בשורה הראשונה נשביתי בשירך.
הרגשתי שזה לוקח אותי למקום אחר.
תודה לך על העונג שאת מסיבה לי - לנו בשירייך.
צְרִיכָה מִישֶׁהוּ שֶׁיַעֲבִיר אוֹתִי מִשֶּׁמֶשׁ לְצֵל
**********************
"קצת שקט" בכותרת
מטיח המולה גדולה בשיר.
אין שקט. יש שיר
עבר כאן אור
הותיר חור
מִשֶּׁמֶשׁ לְצֵל זֶה לִפְעָמִים מְאַפְשֵׁר קְצָת אוֹר
הַכִּוֻּוּץ בָּאִישׁוֹן קְצָת מִשְׁתַּחְרֵר וְאָז הוּא נִכְנָס.
אור זה מה שדרוש
תודה על שיר חזק
דבי
הוא לא מבין במכשירים
יוצא מחדרו לצד אחר
מתייעץ , ובוחר
לא לשמוע
לשחק את האידיוט
שכולם יגנבו
ממילא יביאו לו פירות
החט והעין מוכרות אצלו
קינא של סתם אדם
ממורמר על גורלו
על מר טעמו של תפקידו
זהו הגנב , איש תחנה
תחנות החיים
של גונב אזרחים
מקבל על כך מדים
מדים כחולים
השקט הרקוב
המחיר הנקוב
עלי התאנה
מסתירים את האמת
שבין העטלף לבין מוצצי הדם
ישנו חלון
שבו רואים את צל האדם
המישמש יביא את הדבורים
עוקץ ללא מלכים
תבואת הנפילים
ולא ניסים , רק זאבים .
היי שושי בוקר טוב.
פתאום הבנתי את הכוח של השירים שלך.
הדחיסות שלהם.
כל כך דחוס שאתה לא יכול לעבור על ידם ולהתעלם.
ואני מתגעגעת אלייך.
R
צל הוא לפעמים נחמה גדולה משמש.
מקסים
סיום מצויין -
לְצֵל יֵשׁ כִּשּׁוּרֵי חַיִּים כָּאֵלֶה – כְּמוֹ תַּעֲתוּעַ
צָלוּל כַּתַּעַר הוּא מַדְלִיק וּמְכַבֶּה. כְּאִלּוּ עֲמִימוּת
לוֹכֶדֶת אַת הַפַּעַר, מַחְלִיקָה וּמְיַשֶּׁרֶת לִשְּלֵמוּת
יופי של טקסט.
יוֹתֵר קוֹל עוֹבֵר, טוֹן אַחֵר לֹא נִיחָר
*
ממש ספר שלם כתבת כאן
מעניין מאוד מה שמסתובב לך שם בפנים
את שירך היפה יש לקרוא
שוב ושוב על מנת לרדת
אל מעמקי מסריו.
תודה .
תודה *
קודם כל. כיף שחזרת. באמת...:)
לגבי השיר
משאיר תחושה לא קלה. סוג של אודה לשקט הצורב.
תְּנוּעַת הָאֵלֶם שֶׁמְּשַתֶּקֶת אֶת הַמֵּיתָרִים, אָז נִדְמֶה כְּאִלּוּ
יוֹתֵר קוֹל עוֹבֵר, טוֹן אַחֵר לֹא נִיחָר.
והרי בשקט נולדות כל התהיות. שכמו שאומר השיר "מדירות שינה".
הצל הוא מקום מקום מוגן יותר. והוא קרוב יותר ללח. צריך רק לא לפחד לחטוא...
מִשֶּׁמֶשׁ לְצֵל זֶה לִפְעָמִים מְאַפְשֵׁר קְצָת אוֹר
הַכִּוֻּוּץ בָּאִישׁוֹן קְצָת מִשְׁתַּחְרֵר וְאָז הוּא נִכְנָס.
זה לא שיר
בעיני זו קינה.
הכל כה קשה ומנוכר
והמעט המשמש לצל
ומאפשר קצת אור
לדברייך
כמו נחמה
מועטה כל כך.