חלקים מהרהורי
פוסטים פופולאריים
-
תרנגול אטומי- טעמתם כבר?
6/3/09 | 2506 צפיות
-
GUITAR HEROES- חמשת הגיטריסטים האהובים עליכם ברוק.
11/10/08 | 3401 צפיות
-
ומי לא בא? - ניל
6/2/10 | 2791 צפיות
-
בילי הולידיי אדומת עור- Karen Dalton
20/10/11 | 1446 צפיות
-
הכניסה מעל גיל 18 - jinx titanic
22/1/09 | 2255 צפיות
-
אפילו ויקי לא פתחה להם jan dukes de grey ועוד
20/1/11 | 1324 צפיות
פוסטים אחרונים
- the grass is always greener in amsterdam 5/11/12
- "גניבת" הפרפלים 15/9/12
- שני סרטים וגלן יוז אחד 26/5/12
- בכל זאת הדיק . 7/3/12
- אלבום אלבומי הטריביוטים 27/2/12
- יחסיי עם שדרניות 88 ועוד. 16/2/12
0
The man who'd love to see you smile
שיר שמילותיו דיברו אלי מאד בתקופות המתוחות של שלהי נישואי. חבר טוב שלי נהג לאפיין את טיבה של מערכת זוגית שכזו בין היתר על פי " מבחן חדר המדרגות". כלומר, מה אתה חש רגע לפני שאתה פותח את הדלת ונכנס לבית. האם זו תחושה של התרוממות רוח וציפייה למשהו חם ואוהב? או שאתה מתחיל להדק את השחפצים ונדרך לקראת התמודדות. משהו בסגנון המשפט הזה מהשיר: I see the storm approaching
ועם זאת, אני חש רגשות אשמה שעזבתי . (ואפילו סוג של עצב). האם מוסיקה מעלה רגשות שהודחקו?
(בקליפ השני, תזמור עשיר יותר, אבל חשים שם כבר בשינוי הקול- תבחרו). יש לי כמה דברים להגיד על האלבום השונה קצת והניסיוני הזה של אלטון (blue moves ), ממנו לקוח השיר , אבל הבטחתי לעצמי שלא אכנס לכך הפעם הזאת.
|
תגובות אחרונות
-
פו3
בתגובה על the grass is always greener in amsterdam
-
eranfox
בתגובה על יחסיי עם שדרניות 88 ועוד.
-
ההלך
בתגובה על "גניבת" הפרפלים
-
ההלך
בתגובה על שני סרטים וגלן יוז אחד
-
ultramag
בתגובה על בכל זאת הדיק .
-
clear1
בתגובה על my sweet beloved babies
תגובות (38)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
שלום עוזי! לנוג טיים נו היר.
היית חסר לנו כאן.
יש לך תמיד הגדרות כאלו חדות ומדוייקות לדברים.
כן, הסבנטיז עשור שנשאר בנו.
ובנוגע לרגשות, גם הם כפסקול המלווה אותנו...
מבחינתי המוזיקה היא פס קול שמלווה כל הזמן את החיים-תקופות, רגשות, אנשים, מקומות ומה לא?
לגבי אלטון-אהבתי את שנות השבעים שלו, האמת זה נכון מבחינתי לעוד הרבה אמנים. בכלל לטעמי הסבנטיז הם "העשור" מבחינה מוזיקלית.
מקווה בשבילך שתשתחרר מרגשות האשמה במהרה!
כן.
אצלי זה יצא איכשהו כפי שתיארתי באחת התגובות למעלה.
המוסיקה העלתה זיכרונות והזיכרונות הובילו את המוסיקה להשפעה עצמתית יותר וחוזר חלילה, כמעין מעגל שמזין את עצמו.
תודה.
"מוסיקה יש לה תכונה להעלות באוב כל מיני זכרונות שמתקשרים אליה"
במילה אחת - כן!!!
תודה על תגובתך היפה.
הבאת דומאות של שירים יפים שלו.
i need you to turn toהוא מאחד האלבומים היפים שלו, לטעמי לפחות, השני בסדר היציאה, בו יש עוד כמה יפים ופחות מושמעים.
אבל כמובן בכל אחד מאיתנו נוגעים דברים אחרים.
אמרת נכון, לא ניסיתי לעורר רחמים, או אפילו אמפתיה, רק לספר על תחושותיי, וכדברייך, לשקף אותן.
שלום לך clear1
ראשית אציין שאלטון ג'ון לא נמנה בין העדפותי המוסיקליות
אוהבת שניים שלוש דברים שלו : השיר על מרילין מונרו
השיר שלך
דניאל
ושיר שמבוצע גם על ידי אריק איינשטיין ' i need you to turn to
לבי הנעימה שהעלית-- אכן מעוררת התרגשות ומעוררת השראה, ובאשר לתוכן הפוסט שלך
אהבתי את הנימה האישית המשתפת
לא ניסית לעורר רחמים או משהו
אלא לשקף דרך הסתכלות שלך על העיניינים שקורים לך בחייך
" מבחן חדר המדרגות".
כלומר, מה אתה חש רגע לפני שאתה פותח את הדלת ונכנס לבית.
האם זו תחושה של התרוממות רוח וציפייה למשהו חם ואוהב? או שאתה מתחיל להדק את השחפצים ונדרך לקראת התמודדות.
משהו בסגנון המשפט הזה מהשיר:
I see the storm approaching
Long before the rain starts falling
זה לדעתי קטע חזק מאוד
מנקודת ראות שלך כגבר- פשוט מדהים לקרוא את הזה
הפתיחות והכנות באים כאן לידי ביטוי
לגבי רגשות אשמה שתקפו אותך שעזבת . (ואפילו סוג של עצב).
תרפה...תרפה... ענישה עצמית לא מובילה לשום מקום , במיוחד כשאין ביכולתה לשנות את המציאות
לגבי המוסיקה----המוסיקה יש לה תכונה להעלות באוב כל מיני זכרונות שמתקשרים אליה,
תודה לך ע ל פוסט מרגש
אתה צודק, מצאתי את מה שהבאת כאן, מהאלבום, אבל אם תשים לב, זה כל הזמן מתחרבש בהמשך, כך שלא היה טעם להביא.
כן, לאב סקאלפצ'ור, זיכרונות טינאיג'יים , והאלבום "מקרטון", כמובן בבית.
זוכר את ההיא...
אני חושב שזה הביצוע מהאלבום , אבל תבדוק אותי , לא חזק בתחום הזה .
לגבי VDGG התכוונתי לכל התקליט , בחרתי את השיר הראשון כי אני זוכר איך הופתעתי מהתקליט הזה מהרגע הראשון .
לא כל כך בקטע של האולמנים , אולי גרג קצת , מאוד אוהב את הקול שלו
מצד שני הרסת אותי עם לאב סקלפצ'ר
רעיון לא רע (-:
צטט: OB2010-06-24 01:23:15
לא זה לא פוסט אובי . את סתם אומרת כדי להגדיל את האחוזים שלך .
עובדה שהרבה אנשים הזדהו והיה להם מה להגיד ולהוסיף .
לגבי סימפטי (פור דה דיקלס ) מחכה בקוצר רוח לפוסט הזה כי יש לי תגובה שהכינותי מראש ( למרות שעוד לא נכתב )
=======================
לא מבין שום מילה, אבל הסאונד נשמע טוב.
ראשית, תודה על ההצמדה.(-: והיא נעשתה במקום מכובד מאד, מאד (הכוונה לקליפ, שאם תחשבי על זה הוא לא לגמרי מנותק מהפוסט).
מה, אין לך זיכרונות של תחושות מחדר המדרגות?
השיר שנגעת בו, וקישרת, הוא קדוש עבורי (היית צריכה לראות איך הם ביצעו את זה בהופעה, מיק בא עם מעיל עור שחור ארוך, תפאורה ותאורה הולמת, מסטרפיס- אולי אעלה יום אחד את הקליפ שצילמתי מזה) אבל אני מאמין שאת תעשי בו שימוש ראוי.
מבחן חדר המדרגות,
וואלה התקלת אותי.
אני חושב שזה גם תלוי בי,
אבל התשובה לשימחתי טובה לגמריי,
מה גם שאני מתקשר לפני שאני נכנס הביתה,
וכך מכין קצת את הקרקע.
מסכים עם הרבה דברים שכתבת.
במיוחד הדילמה בין מצד אחד ההעדפה לתיזמורתי, אבל בכל זאת המקורי שבאלבום (שלצערי לא מצאתי כאן), בו קולו היה נקי ו"נכון" יותר.
האלבום בו יש לטעמי את השירים המיוחדים ביותר שלו הוא השני.
היו תקופות שהיה שר אותם בהופעות בחו"ל, אבל נראה שהפסיק.
סטיל לייף- הבאת וואחד יצירה כאן. ראיתי אותו מבצע את זה בתחילת ה-80 בקולנוע דן.
השאלה אם התכוונת לאלבום, או לשיר? כי הבאת קישור לשיר אחר מהאלבום.
גם אני מדביק לא מעט שירים לאנשים, לזיכרונות וכדו'.
למשל, עד היום אני זוכר בנועם וברוך , את זאת אליה הייתי צמוד עם זה.
ועם מי שמעתי את שיר א', ב' וכו'.
לדוגמה, אתמול שמעתי את האולמן ברודרס וחשבתי עליך, מבלי לדעת בכלל אם אתה בעניין שלהם.
לא זה לא פוסט אובי . את סתם אומרת כדי להגדיל את האחוזים שלך .
עובדה שהרבה אנשים הזדהו והיה להם מה להגיד ולהוסיף .
לגבי סימפטי (פור דה דיקלס ) מחכה בקוצר רוח לפוסט הזה כי יש לי תגובה שהכינותי מראש ( למרות שעוד לא נכתב )
אוקיי, זה פוסט OB לגמרי ואין לי מה להוסיף (מחכה לתור הפוסט שלי) רק רציתי לציין שהדבקתי את הכוכב ה- 1000 בקליפ של הרולינג סטונז.
ולכבודם ולכבודך - שיר שאני מאד מסמפטת ושיר הנושא של הפוסט הבא שלי (ביום מן הימים) -
sympathy for the devil
אלטון ג'ון היה אחד הראשונים שהכרתי בתור ילד , אחותי היתה מנגנת בפסנתר את גודביי ילו בריק רואד ואני הייתי בעננים .
כשהייתי בתיכון (והייתי עמוק בביטלס ופינק פלויד ) היא פתאום הביאה לי את קפטיין פנטסטיק , שהוא עד היום אחד האהובים עלי.
גם בגלל העטיפה וגם הגלל השירים שעד היום לא משאירים אותי אדיש .
מעבר לכך אף פעם לא התעמקתי באלטון ג'ון ברמה של תקליטים , ומדי פעם אני מופתע מחדש מכל מיני תגליות .
גם התקליט הזה מעורר ענין לפחות מבחינת הקונספציה הנגנים והאורחים .
לגבי המוזיקה המעוררת רגשות מודחקים - אני חושב שאני דיי עם דיתי בענין . המנגנונים שלי מצמידים לכל תופעה בחיי שיר או להקה או תקליט . למשל כשקראתי לראשונה את שר הטבעות גיליתי את ון דר גראף still life והם בעיני מחוברים זה לזה .
אותו דבר לגבי אנשים או תקופות . עוד תופעה רווחת אצלי שבדרך כלל במצב לא רגוע ( כמו שתיארת אצלך ) אני מחפש ומוצא הזדהות בשיר , אם זה קורה - נוצר גם הקשר לעתיד בין המקרה או האדם או ההרגשה לשיר .
בכל מקרה מאחל שתחזור להרגשה של התרוממות רוח וציפיה למשהו חם ואוהב
לגבי הגרסאות- יש לי פטיש לתזמורות ( גם אם לפעמים זה נשמע שמאלצי מדי ) ולכן הנטיה שלי לבחור בגירסה השניה , מצד שני איך שאני זוכר את השיר הוא אמור לשיר בקול הרבה יותר גבוה משני הגרסאות שכאן - אולי אני מעדיף את הגרסה המקורית מהתקליט ...
יש לי אגב גם אלבום שלו, לא כל כך מוכר, מוסיקה שהוא חיבר לסרט friends מ-71.
עטיפה יפה כזו.
גם בו הרבה אלמנטים קלאסיים.
לאחר התגובות שכאן ומה שכתבת כעת, אני מגיע למסקנה שזה יכול להיות משהו מעגלי שמזין את עצמו.
כלומר, רגשות מעלים מוסיקה שעשויה להעצים את הרגשות וחוזר חלילה.
זה בערך מה שקרה לי כאן.
לא תאמין, אבל הייתי בהופעה (קיבלתי הזמנת vip חינמית...).
האיצטדיון היה מפוצץ בדרך שלא האמנתי, והרבה, הרבה, צעירים ששרו את כל המילים...
את השיר הנ"ל לצערי הוא לא נתן. (יכול להיות שאמרו לו שהישראלים לא בנויים בסבלנותם להקדמת פסנתר של מעל 3 דקות?...).
תודה.
כל כך נכון מה שכתבת.
לפעמים זה להיכך, רגשות מעלים מוזיקה מסוימת.
השיר שבחרת, אחד המעולים שלו, ויש לו כל כך הרבה. נתן גם אחלה הופעה בשבוע שעבר...
המוסיקה עושה המון דברים.
אמנם לרוב אינני מדחיקה, כי אמרו לי
הרבה פעמים לאורך השנים:
"לא טוב לשמור דברים בבטן", ואני מיישמת :-)
המוסיקה יוצרת הזדהות אדירה,
והתיאור שלך בחדר המדרגות היה צובט-לב,
כי מה כולנו רוצים אם לא לחזור כל יום אל
מקלט חמים וחוף מבטחים, ובטח לא אל
שדה קרב ומאבקים...
עד שכבר המוח שלי נכנס למצב איידל (כתוצאה מצפייה סזיפית במונדי) את חייבת תמיד להעיר אותו למחשבה? (-:
מה שהעלית חכם ונכון מאד, ויכול להיות נושא לדיון רחב מאד.
אני חש שיש משהו בכך שהמוסיקה מביאה להתנתקות ולהתקרבות לעצמך.
ברוב המקרים, לא מצליח להיכנס באופן מלא גורם נוסף ביני לבינה, אם כן אז זה בדרך כלל במישור של שיחה, או הבעת דיעה וכדו' . במקרים האחרים, הנדירים יותר, זה עשוי לשמח אותי מאד.
והגדרת נכון ממני, טריגר.
על דברים שאינם קשורים בהכרח לסרט או למוסיקה.
לכן קראתי להם (אולי בהגדרה לא מושלמת) "הודחקו" , כלומר נמצאים בתוכנו וטריגר מסויים עשוי להוציאם , לפעמים בעוצמה.
תודה לך.
גם אני אהבתי את הקדמת הפסנתר.
אני לא בטוחה שמוזיקה מעלה רגשת שהודחוקו. פעם אמרו לי שהיחס שלי למוזיקה מביא אותי להתנתקות. לומר שאני יותר קרובה לעצמי כך? כשאני לבד? אני לא בטוחה.
אני מניחה שהמוזיקה היא טריגר להתפרצות של רגשות, כן . כשם שאני יכולה לראות סרט מעט עצוב ולהתייפח, וההתייפחות היא על הרבה דברים שאינם קשורים לסרט.
יש בשנייה טונים, בגבוהים בעיקר, שהוא כבר לא כל כך מצליח להגיע. (אולי את?).
התזמור שם יפה בעיני.
אוהבת את הפסנתר בשתיהן בכל מקרה...
מתישהו, בסוף, ניפגש על טיימינג. (מקווה שלא יותר מדי בסוף).
בינתיים, כשאת היית בסאד/דארק ,אני הגעתי עם המטאל.
עכשיו כשאני ברגיש שלי, את מפזזת באפניים עם שירים מקפיצים.
אגב, כשמעורבים ילדים, תמיד תהיה אשמה, גם אם יוכחש.
וואו, קליר, באת כבד. מדהים אבל כבד.
אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו ויותר מזה מה יעשו האזובים?
קשה קשה.
לגבי העצב - מקובל. אשמה - לעולם לא.
לא בעניינים שכאלו...
נ.ב
תוציא את האופניים מהבוידעם והכל יסתדר.
הקסם שבלהעיף רגשות ומחשבות לצדדים, עם משב הרוח של הרכיבה.
יאללה. סיבוב ראשון עליי.
תודה.
נכון מאד , מה שכתבת.
בדרך כלל דברים מינימליסיטיים נוגעים, לא?
צודקת, לא תמיד קל לאפיין מה מודחק ומה לא.
באשר לסיכום שלך, ישנן קונסטלציות בהן ה-"לא להיות שם" אינה פעולה של מה בכך.
תודה.
זה ענק:
"ההקדמה המאוד ארוכה על הפסנתר לפני בוא המילים.נותנת לטפס איתו את "המדרגות" ולהגיע כמעט
עד לדלת...".
טוב, כבר השלמתי עם זה שנשים תמיד יקדימו אותי במחשבה מקורית.
ערערת לי את התיזה במסקנה שלך בסוף (-:
מה זה ההמשך הזה שאת לא הראשונה שכותבת עליו?
עוד נישואין שלי? (-:
תמיד שמח לקבל את התגובות החכמות שלך.
כתבת נכון על תמונות, תחושות וכדו' שמופיעות , גם ללא שליטתנו.
מעניין שגם לך עלו מחשבות מהסוג.
לגבי blue moves , לא עמדתי כאן לנתח את האלבום, אבל בכל זאת כמה מילים.
יצא בתקליט כאלבום כפול (4 צדדים... ). מאופיין כאלבום ההולך לכיוון קצת חשוך , אך גם מאד ניסיוני יחסית לדברים של אלטון.
שותפו שם מיליון נגנים. לרבות האחים הנשפנים ברקר ,ריי קופר (הזכור לי לעילא מהופעתו כאן עם קלפטון בקיסריה, בערך סוף ה-80 נדמה לי, ושמבוקש על ידי הרבה אמנים) בכלי הקשה, קולות רקע (תחזיקי חזק): דייויד קרוסבי, גראהם נאש, טוני טאניל (מהקפטן וטאניל), שני חברים מהביץ' בויז, ועוד לא מעט זמרים/ות.
הגיטריסט דייבי ג'ונסטון , שהופיע איתו גם עכשיו בארץ, לשעבר בין היתר, אליס קופר ומיט לוף.
מקהלה, התזמורת הסימפונית של לונדון, מנצח , ועוד ועוד נגנים.
הפקת האלבום נמשכה קרוב לעשור...!
אלטון ג'ון מאד מחשיב את האלבום כאחת מיצירותיו האיכותיות ומרבה להדגיש את זה בהופעות בהן הוא משמיע למשל את השיר שהצגתי כאן .
נראה שזה משהו מאיזה תסכול שלו מכך שזה יותר אלבום של מבקרי מוזיקה מאשר קהל.
עם כל זאת יש בו את אחד מהלהיטים הגדולים שלו-
Sorry Seems to be the Hardest Word
הליריקס באלבום הם בעיקר של ברני טאופין .
שיר אחר באלבום נעשה כטריביוט לאדית פיאף.
והשיר idol נכתב על המציאות המתוקה/מרירה של המלך אלביס, שהחל כאליל ענק בשנות ה-50 והיה בעת כתיבת האלבום ,76, כשנה לפני מותו, במצב בריאותי רופף מאד, פיזית ומנטאלית.
יצא יותר מכמה מילים (-:
תודה אנה.
כתבת מקסים גל גל.
מוסיקה,ואמנות בפרטאני מוצאת שאין מקום למילים.
כמו עם אנשים... או שאתה מרגיש בבית או שלא.
מינימליסטי ונוגע ללב.
אני חייבת להודות שאע"פ שיש הערכה מסוימת לאיש ופועלו, עצם הקול של אלטון ג'ון לא בא לי טוב.
לא יודעת להסביר את זה.
פחות או יותר השיר היחיד שאני אוהבת זה Pinball wizard וזה גם לא שלו.
לגבי מוזיקה כמציפה רגשות- לא בהכרח מודחקים.
אבל כמו שנאמר פה כבר, יש טריגרים שצלילים מסוימים מעוררים.
אני חייבת לומר שפחות התנסיתי בצד השלילי של העליה במדרגות.זה באמת נראה לי עצוב.
בסיכון של להשמע נאיבית, אם מגיעים לזה באמת לא צריך להיות שם...
אוהבת את ההקדמה המאוד ארוכה על הפסנתר לפני בוא המילים.
נותנת לטפס איתו את "המדרגות" ולהגיע כמעט
עד לדלת....
מבחן המדרגות - מוכר ידוע ובד"כ לא טועה!
(שאפו לחבר)
בחירת השיר - נפלאה!
מבינה את עניין העצב...מה שעונה על שאלתך האם מוסיקה מעלה רגשות.
מודחקים? לא בהכרח.
מחכה להמשך בהחלט.
יום ממוזג יקירי - תרתי משמע :-)
האם מוסיקה מעלה רגשות שהודחקו? -
בודאי שכך אצל אנשים (אתה, אני, הרבה אנשים שאנחנו מכירים) שחויות החיים נקשרות אצלם לחויות מוזיקליות, ולהפך, חויות מוזיקליות נקשרות אצלם לחויות חיים. נוצרת ממש תחושה של התנייה - לחיצת כפתור - שיר מתנגן ברדיו, או אלבום שבחרנו לשמוע, והופ, מופיעות תמונות, תחושות, של תקופות, אנשים, מקומות, מצבים.
נגעו בי מאוד המילים הספורות שכתבת לגבי הרגשות כלפי נישואיך (או כלפי הסיום שלהם) - אשמה, עצב - מילים כבדות.
(ואמנם זה לא קשור אליך או לפוסט, ובכל זאת בא לי להוסיף, שקרה לי בשבועות האחרונים להתעמת - ביני לביני - עם רגשות מודחקים וכבדים שלי עצמי בהקשר של סיום נישואיי. לא דרך מוזיקה במקרה זה אלא דרך החיים עצמם. וזה לא קל).
דוקא מסקרן אותי שתוסיף דברים על BLUE MOVES. יש לאלטון ג'ון אלבומים שאני מאוד אוהבת
Captain Fantastic, Yellow Brick Road
ואני זוכרת שיצא BLUE MOVES ו-כמו שאומרים - "לא התחברתי". לעולם לא מאוחר מדי.
אהבתי את מה שכתבת.
מחכה להמשך...
בידידות
אנה