אני בדרך כלל לא כותבת דברים מאוד אישיים בקפה ובכלל. עם זאת אני נוטה לכתוב דברים שיכולים לעזור או לשמח, לתמוך, לסלול דרך, להעביר מסר חיובי, גם אם זה דרך הקושי. אני מאמינה שזה חשוב.
לפני עשרה חודשים פרקתי את ביתי. נשארנו חברים טובים, ילדה אחת מדהימה. אחרי 11 שנים ביחד. אנחנו גרים שלושה רחובות אחד מהשניה וחיינו נעשו טובים יותר. יכולתי לסיים כאן את הפוסט.
יללא ביי.
סתם.
אז מה שאני רוצה לדבר זה. זה על קללת ההורים המתנגחים, במקרה הזה, שלי. ההורים שלי רצו מלחמה כואבת, הם רצו הכל מהכל. הם אנשים מאוד טובים, אבל מאוד מאוד דואגים, כל כך דואגים שעד עכשיו מאז שהתגרשתי הם לא ממש בקשר איתי :) כי עשיתי זאת בדרכי.
מה שאני רוצה לאמר, זה שהדרך שבה בחרתי היתה ללכת למגשרת ללא ההורים, רק אני והוא. ולא לשתף בתהליך. גם לא חברים, אף אחד. כי רק אני והוא ידענו מה יש באמת, מה כל אחד הביא מעצמו, מה באמת יש, כל מה שנראה בחוץ קל להטות אותו לטובתי...לטובתו. וכך במשך חצי שנה, מתח רב שרר, טלפונים מההורים שלי , כל ביקור הפך לייעוץ משפטי כפוי, ההורים שלי כל פעם לקחו יעוץ מעו"ד אחר שלא ראיתי מעולם... ואני לגמרי שתקתי, אני נמנעת מלספר על התארים המקסימים אותם קבלתי מהוריי על "חוכמתי" , על העתיד "המזהיר" שציפה לי... ובכלל על האופי שלי. פתאום קבלתי ניתוחי אופי "מקסימים" , "נהדרים" , המטפלת הזוגית אמרה לי פעם, שעם תאורים כאלה, מי צריך גרושים?
ערב לפני החתימה שלחו אליי את אחותי שתעשה לי סיבוב דרינק, ותשביע אותי לא לחתום. כמובן שנשבעתי שאני לא אחתום, אבל לא אמרתי על מה. הלחץ היה נוראי. ההורים שלי התקשרו בטירוף, אני כבר לא עניתי, אבל זה די רגיל אצלי שאני מסננת...האמת.
למחרת חתמנו. נפרדנו. אנחנו חברים טובים.
ולמה חשבתי לכתוב? לפני כחודש היה לנגה הבת שלי יומולדת, אמא שלי לא הגיעה. אח שלי התקשר אלי ואמר לי שהוא בטוח שבעוד חמש שנים, נגה כבר לא תיהיה בחזקתי, כי הכל בחזקת תוכנית גדולה שלהם. אחותי הנאורה, גם היא, מתביישת שחתמתי ולא תגיע. רק אחותי הקטנה הגיעה עם בעלה. שאפו.
אז ההורים שלנו, המשפחה, הם חלק מאוד מאוד חשוב בחיים שלנו הכי חשוב, אבל יותר חשוב שהם יקבלו את הדרך שלנו ויעריכו אותה ויתנו לה מקום, כי אם לא מקום בחיים שלנו? איפה כן?
אני לא זוכרת שאני התערבתי פעם למישהו בחיים באופן כזה, אני גם מאמינה שעם הזמן הקרע הזה לאט לאט יתאחה.
|