0
|
בחלומי אני נמלט מהחוק, בורח לנקיק צר בהרים. אני נשכב על מיטת סלע הקרובה לתקרה. אני זוכר תחושה אחת חזקה - עליי למות. המועקה מזדקקת לחקיקת מילים על סלע-התקרה. "לא לשווא", אני כותב שם. ועוד דברים רבים אני חוצב בסלע תחת אותה כותרת. לא לשווא מתתי שם, כך חלמתי. האומנם לא לשווא? או דווקא מתתי לבד, כפי שחייתי לבדי, ורק הייתה זו משאלת לב דמיונית החפצה במשמעותה של הגויה, מעל ומעבר לחומר המת. לשווא מתתי שם, וכך גם לשווא היו חיי, תחושה זו העירה אותי מהחלום. גם אחרי שעות רבות, היה קול מציק שהעיר מדי פעם, "לשווא". |