כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג של חוה

    למצוא את המילים

    2 תגובות   יום רביעי, 23/6/10, 09:35

    קבוצת תמיכה.... כשאתם קוראים את צמד המילים הללו, אילו קונוטציות, אסוציאציות ושלל מיני דימויים עולים בעיני רוחכם? האם המונח "שנים עשר הצעדים/ שלבים" אומר לכם משהו? עבורי המילים הללו תמיד התחברו לסרטי דרמה אמריקאים, בהם הדמויות סובלות מהתמכרות כלשהי לסמים או אלכוהול, ומחליטות לשנות את חייהן על ידי כך שהן תפסקנה להשתמש בגורם הממכר ויצילו את מה שנשאר מהנישואים/ מערכת היחסים/ המשפחה שלהן וכו'. תמונה נוספת שמיד היתה עולה, היא חבורה של אנשים היושבים במעגל, מספרים זה לזה מה עובר עליהם במן טון מתבכיין כזה, מהול ברחמים עצמיים או במן הצדקה עצמית הדדית.   היה לי מושג אפוף שיש איזושהי תפילה הנאמרת בתחילת המפגשים הללו של קבוצות התמיכה, שישנם שנים עשר שלבים שיש לבצע ולעבור בהם אבל האמת היא שזה עניין אותי כקליפת השום.  

     

    לבד מסרטי הקלישאה הללו, הידע שלי בכל הקשור לקבוצות תמיכה שאף לאפס, עד ליום שבו אני הייתי זקוקה לקבוצה כזו. מה שהכי מצחיק זה, שלא ידעתי שאני זקוקה לה, משום שאני לא סובלת מהתמכרות (בלי עין הרע), וחשבתי שהבעיה היא אצל אחרים. מאחר ולא למדתי פסיכולוגיה, ובמתכוון התרחקתי על-פי רוב מאנשים שהשתמשו בסמים, התקשיתי להבין מדוע החיים שלי הפכו להגדרת המילה "כאוס".  

     

    בהתאם לדרישות האיגו שלי בשעתו, סירבתי להודות שיש בעיה משמעותית מאד בחיים שלי, שהופכת אותי לאדם מטורף, חשדן ופרנואיד. הפכתי את אמנות ההדחקה ליצירת מופת. כשמכרים וחברים שאלו אותי אם הכל בסדר, מובן שאמרתי שכן, הכל אחלה, מה, אני לא נראית אחלה?! כששאלו אותי מדוע בן הזוג שלי מתנהג בצורה מוזרה היום, השבתי שהוא פשוט נתון תחת הרבה לחץ, זה הכל. יש לנו עסק חדש פשוט, הרבה לחץ.... אתם יודעים איך זה.... כששאלו אותי מדוע יש לו ריח של אלכוהול אמרתי (בכנות, אגב), "אני לא מריחה שום דבר. אתה בטוח? אולי היום הוא שתה משהו עם ארוחת הצהריים..."  

     

    חבל שרק אחרי שנפרדתי מהבן זוג ירד האסימון, הטלכארט, (סתם, אני יודעת שכבר אין דברים כאלה). זה היה תהליך ארוך והדרגתי של יציאה ממצב של הכחשה עמוקה ותהומית, למצב של כאב, ואחר כך הפנמה של המציאות, כפי שהיא נגלית לי מדי יום בשנה האחרונה. בהזדמנות אעזור כוחות ואכתוב איך זה קרה שהתעוררתי מה"קומה".  

     

    בכל אופן, לפני מספר שבועות, נפגשתי עם חבר מאד קרוב מהארץ, ששאל אותי מדוע אני עדיין הולכת בכל שבוע למפגש כזה, הרי הבעיה לא היתה אצלי, ועכשיו בן הזוג לשעבר כבר לא נמצא בחיים שלי משום בחינה ובשום צורה, אז למה לדוש בזה? הרי אני נמצאת בתהליך רוחני, עושה יוגה ומדיטציה, חיה טוב, למה אני צריכה את זה?   לרגע קצת כעסתי עליו שהוא לא מבין. שאני צריכה להסביר לו בכלל למה זה חשוב. אפילו הרשיתי לי לרחם על עצמי לרגע, כאילו שאני קורבן מסכן כזה. אבל אז הבנתי שאני כועסת בגלל שאין לי את המילים עדיין כדי להסביר לו מדוע אני שם, כל שישי, כמו שעון. אני, שכל כך אוהבת מילים- אין לי עדיין את המילים להסביר עד כמה זה כואב לראות מישהו שאוהבים הורג ומשחית את עצמו, מול העיניים שלך, מבלי להבין שזו מחלה, כמו סכיצופרניה, כמו כל מחלה נפשית או פיזית. שאין לי עדיין את המילים לכתוב על זה, או להסביר את זה. כל שאני יכולה לעשות הוא להמשיך עם האמת שלי, ולהתפלל (למי, אינני יודעת), שיבוא היום ואמצא את המילים.  

     

    אני יכולה לדווח שהתכנית הזו, שבמסגרתה אני נוכחת במפגשים השבועיים, עזרה לי להבין הרבה מאד על עצמי ועל העולם, שעדיין אני לומדת תובנות חדשות מדי יום, ושבזכות העבודה העצמית הזו, שנמשכת גם עכשיו, דרגת האושר והשלווה הפנימית שלי השתפרו לאין ערוך. זו לא חוכמה "לתפקד". בזה אני דווקא טובה. כמו הרבה ישראלים. החוכמה היא להתעלות מעל הביקורת העצמית הקשה, המכאיבה, ופשוט להרגיש, את כל מה שניתן להרגיש ולהפנים, ואז לא רק לתפקד, אלא לחיות את החיים במלואם.   

     

    מקווה למצוא את המילים.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/11/10 00:09:

      השפה המילולית בסיטואציות מסויימות כאילו נגמרת

      שמח שנתקלתי בפוסט שלך.

        23/6/10 09:49:

       בהצלחה.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      havie
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין