תקציב החירום, אותו הבטיחו ראש הממשלה ושר האוצר החדשים של בריטניה לספק במהירות האפשרית, לאחר תפיסתם את רסן השלטון בחודש שעבר, פורסם אתמול בצהריים. על דבר אחד מרכזי, אין כל ספק: התקציב הזה אכן מקיים את מה שהובטח, כלומר הוא מציב את בריטניה על תוואי של הפחתה גדולה ומהירה בגירעון התקציבי שלה. 

לא ניכנס כאן לפרטי התוכנית, מה עוד שלא כל הפרטים לגבי הקיצוצים המתוכננים פורסמו. אבל הקווים הכלליים תואמים לגמרי את הפרסומים וההדלפות המוקדמות. התוכנית מיועדת לצמצם את הגירעון התקציבי במונחי תמ"ג, מרמה בלתי-נסבלת של 11% בשנת התקציב שהסתיימה באפריל השנה לרמה של 1.1% בשנת התקציב 2015-16.  

היעד השאפתני הזה יושג, לפי התוכנית, בעיקר על ידי הפחתות דרסטיות בהוצאת הממשלה – שיתרמו 77% מסך הצמצום בתקציב, ובחלקו הקטן (23% הנותרים) על ידי העלאת מיסים. גישה זו תואמת את התפיסה של המפלגה השמרנית, ועומדת בניגוד חד לגישה המוצהרת של מפלגת הלייבור, שהעניקה משקל גדול בהרבה להעלאות מיסים.  

הדעה השלטת אצל הרבה אניסטים – גולדמן סאקס בולט בגישה זו, אבל יש לו שותפים רבים בענין – היא שמדיניות של הידוק תקציבי אינה חייבת לגרום לפגיעה בצמיחת הצמ"ג. אדרבה, הם טוענים, אם ההידוק מתבצע בעיקר על ידי הפחתת הוצאות ממשלתיות, הוא עשוי להאיץ את הצמיחה ולא להאט אותה. רק אם הדגש מושם על העלאות מיסים מובטחת פגיעה בצמיחה. 

תפיסת עולם זו היא לצנינים בעיני הקנסיינים, ושמענו אתמול את פול קורגמן, אורח הכבוד ב"פסגה הכלכלית של ישראל" שארגן 'כלכליסט', שופך אש וגפרית על הרעיון של הידוק פיסקלי כאשר המדינות המפותחות עדיין שרויות במשבר/ מיתון עולמי. לדעתו, המשבר רחוק מלהסתיים – במרכזו עומדים שיעורי אבטלה גבוהים ורמת ביקושים נמוכה מאוד – ולכן אסור לחשוב בשלב זה על הידוק פיסקלי (או מונטרי) אלא להיפך, יש לבצע תוכניות המרצה נוספות. 

אגב, הופעתו של קורגמן היתה עלובה, אבל למזלם שלו ושל המארגנים, המשתתפים לא הרגישו עד כמה הוא מזלזל בהם (וגם מטיף מוסר לממשלת ישראל ומדינת ישראל, כמנהגם של יהודים אמריקניים ליברלים מפורסמים, המבקרים אצלינו וגם אותנו). אבל תפיסת העולם שלו ושל האסכולה הכלכלית אליה הוא שייך ברורה למדי וכך גם מקורות הדאגה שלו לגבי המשך ההתאוששות הכלכלית, במיוחד באירופה ובבריטניה. 

כשלעצמי, אני מסופק אם יהיה לקואליציה בבריטניה הכוח והנחישות הפוליטיים הדרושים כדי לבצע את התוכנית הזאת הלכה למעשה. העלאת המע"מ ל-20% ביונאר הקרוב והפחתות בתשלומי רווחה וגם – כמובן – הפקאת שכר בסקטור הציבורי – הם הצעדים הקלים יחסית. 

בהמשך, יידרשו קיצוצים מסיביים שיתפרסו  על פני כמה שנים, בתקציבים של משרדים ממשלתיים 'לא-מוגנים' (דוגמת שרות הבריאות הלאומית (NHS) ותקציב סיוע החוץ). ברור איך יגיבו לכך האיגודים המקצועיים של עובדי הסקטור הציבורי, אבל חשוב הרבה יותר איך יתנהג דעת הקהל הבריטי לאורך החודשים ואף השנים הבאות. 

אבל מעבר לאספקט הפוליטי-חברתי, שהוא בעיני המכריע, ישנו גם הניתוח הכלכלי הפשוט: בהינתן מצב שבו משקי הבית בבריטניה סוחבים רמת חוב גבוהה מאוד ומנסים להפחית אותה – כלומר שהצריכה הפרטית לא יכולה ולא מעוניינת להפוך לגורם מדרבן -- קשה להאמין שקיצוץ גדול בהוצאה הממשלתית לא תפגע בצמיחה. ובאשר לתקווה שהישועה תבוא מגידול בייצוא, הרי שהתוכנית כבר פעלה – לפני פרסומה ועם פרסומה – לחזק את הליש"ט, מול הדולר אך במיוחד מול האירו. סביר להניח שמגמה זו תימשך, לפחות בטווח הקרוב. מאחר והאיחוד האירופי הוא שותף-הסחר העיקרי של בריטניה, המשמעות עבור הייצוא אינה חיובית. 

בינתיים, השווקים הפיננסיים מרוצים מהבריטים, שמחניפים להם ומוכנים לאמלל את עצמם כדי לפייס את 'אדוני-היקום' בשוק האג"ח. בינתיים, זה עובד – והאיום של הפחתת דירוג ה-AAA של בריטניה הוסר.  

עכשיו השווקים יתבייתו מחדש על המדינה הבאה בתור, הלא היא צרפת. התכוננו לפרק הבא במשבר חובות המדינה...