זהו הרשומון האחד עשרה אותו אני מעלה בבלוג. הדברים מובאים כפי שנכתבו בצורה אותנטית ביום שעלו על הכתב, מתוך אמונה, שהמחשבה הראשונה היא הכי מזוככת. תוספות טקסט, תוצאה של הבנה מאוחרת, בעת שקראתי מחדש את החומר המצטבר, מסומנים בכחול.
את הרשומון הזה, שמסיים תקופה זוועתית ומתחיל תקופה מעט אופטימית יותר, בחרתי להתחיל עם סוג של שירה שנכתבה מאוחר יותר מבחינה כרונולוגית.
כשהלכנו לשוק אני הייתי הזר
ואת היית בת הבית.
וביקשת לך תיק
שיהיה לצד גופך
ואני ביקשתי לך
עגלת שוק משובצת אדום.כשהלכנו לשוק הייתי כול כולי מכווץ
ואת היית כול כולך שם.
ולמרות שזה המבצר שלי
כבשת בו כל חלק.
וכשאני הולך בשוק אני מחפש כל
סימן, כל רמז שהשארת.
אחרי הכול הניחוח שלך חזק
מכול ריח שוק.
פעם, אחזור מהשוק
ואספר לך אגדה על מוכר המיצים,
והגדה עד כמה
אני צמא אליך לעיתים. חוסר תיאבון, משקל נמוך וחוסר חשק מיני22 דצמבר 2009 יום שלישיאתמול החל החורף רשמית. היה זה אחד הימים החמים ביותר בזמן האחרון. כן, לא התבלבלתי, החמים ביותר. אין לי בעיה עם החורף, או עם כל עונה אחרת, למדתי למצוא יופי וליהנות מכול אחת מהן. הבעיה שלי היא קור ורוב הזמן קר לי. הסיבה לכך יכולה להיות תוצאת לוואי של הטיפולים הכימותרפיים, תוצאה של מלחמת המערכות שלי בסרטן, יתכן וגופי חסר אנרגיה ולא מסוגל לייצר חום במידה הנדרשת ואולי, וזה אינו רעיון פרוע והזוי, הגוף בחוכמתו מוודא שהטמפרטורה תהיה כזו שלא תהווה חממה לסרטן. בכל מקרה ירדתי במשקל באופן משמעותי ומשקלי כששים ושלושה קילו. מצב לא סימפטי ומלבב, אך אין לי פיתרון מלבד המאמץ שאני עושה בנושא, בעיקר בעזרת שתיית משקה האנרגיה אנשור, לעיתים פעמים ביום. גם הטיפולים של הדיקור הסיני מכוונים לטיפול בשתי הבעיות לעיל, קור וחוסר תיאבון.ושוב אני עוסק בגלעד שליט. נושא שמדיר שינה מעיני לעיתים. מידת ההזדהות שלי איתו ועם הוריו, גבוהה מאד.
המשא ומתן לשחרור גלעד שליט נמצא בשיאו. מסתמנת עסקה, או שוב "פיצוץ" המשא ומתן. זה מאד קרוב, שעות אולי ימים. אני מאמין באמונה שלמה, שתמיכה בהסכם המתגבש, שחרור מאות מחבלים תמורת גלעד, או התנגדות אליו באים מהבטן. זו אינה החלטה רציונאלית של המוח הקדמי, אלא החלטה רגשית, הישרדותית של המוח הפרימיטיבי. רוצה לומר, שגם מי שמתנגד להסכם ומנמק זאת באופן רציונאלי, מקור העמדה שלו ברגש, בפחדים, גם אם יטען לאלף נימוקים רציונאליים. ההכרעה בידי ראש הממשלה נתניהו, להזכירנו שתמיד בשעה של הכרעה גורלית המנהיג נשאר לבד. ואם תשאלו אותי הוא יחליט להחזיר את גלעד, כי זו ההחלטה "של הבטן".
טעיתי. העסקה לא יצאה לפועל עד כה.משום מה עסקתי בכתיבת הרשומון בנושא מביך, אך מסקרן ובעל חשיבות לבריאות של כל אחד מאיתנו – מין.
לא השמטתי קטע זה, לא רק בגלל ההתחייבות שלי לעלות את הדברים כפי שנכתבו בצורה אותנטית, אלא בעיקר שיתכן ודעתי ותיאור מצבי יעזרו לאחרים שנקלעו ונכלאו לסיטואציה דומה.
המחלה והטיפולים פגעו משמעותית בחשק וברצון המיני שלי. כדי לשפר את החשק אני צריך להפנות לכך משאבי אנרגיה רבים ואלה מופנים ברובם להתמודדות עם המחלה ותופעות הלוואי. לפני המחלה לא הייתי צריך להפנות לשם משאבים, הם פשוט היו שם. אתם מבינים, אדם נורמאלי כמוכם. הטיפולים פוגעים קשה בריגוש המיני ובעוררות. הבעיה לאו דווקא פיזית, אם כי לעיתים היא כזו. עיקר הבעיה נעוצה בראש. אם כך, עוררות מינית יומיומית הינה ביטוי לבריאות טובה. כן, הייתי כזה, זה לא היה מזמן ואני אחזור לכך.
זה חזר הסירו דאגה מלבכם.אגרות לרבי מילובאוויטשהשימוש בהעברת אגרת לרבי מילובאוויטש בבקשה, או לאמירת תודה, נעשה על ידי בכל פעם שאני מרגיש וחושב שיש צורך בכך. אינני מרבה לעשות זאת. אני עושה זאת על ידי בחירת אחד הכרכים של הרבי באופן אקראי והכנסת האיגרת בין שני עמודים, שוב באופן אקראי. דעתי על עוצמתו של הרבי ידועה לכל מכריי וכבר נזכרה ברשומון מספר פעמים. ושוב אני אומר ונשאלתי על כך, לא חזרתי בתשובה, כי גם מעולם לא חזרתי בשאלה.ביום ראשון האחרון, לפני הפגישה עם ד"ר נחושתן, פגשתי את הרב שלמה סגל בבית חב"ד, במטרה להעביר אגרת לרבי. שלוש אגרות היו בעמוד בו בחרתי. שתיים בעברית ואחת ביידיש. באלה שבעברית הובע רצון הרבי, שאפיץ תורה ומעשים טובים, המשך ישיר לאגרות הקודמות. את התורה אני בוחר ולגבי המעשים הטובים, מקווה שעושה זאת נכון. כמו כן הרבי מבקש שיבשרו לו בשורות טובות, לכאורה אבסורד. הרבי רוצה שאני יבשר לו בשורות טובות עלי! כנראה שהרבי ידע עד כמה עייף ושפוף אני והכין אותי לבשורות טובות! נמתין. האיגרת השלישית, ביידיש, הייתה מיועדת לאחי. הרבי המליץ לו לקרב ולא להרחיק, למרות הקושי הכרוך בכך. ושוב התברר לי שהרבי יודע הרבה מעבר למה שאנו יודעים ומבינים. היום אשוחח עם אחי בנושא. מאוחר יותר העברתי לאחי תרגום של האיגרת לעברית בעזרתו האדיבה של הרב שלמה סגל, שכידוע אנו שומעים יידיש, אך לא מבינים אותה. בתקווה לבשורות טובות.חבר נדיר, עפיפון, תיירההיום הוא מסוג הימים היותר טובים. שבוע ויום אחרי הטיפול ואני מעט יותר מאושש. קמתי אומנם בשעה ארבע לפנות בוקר, אך מאידך הספקתי לא מעט. הלכתי מעט ברגל, שתיתי קפה של בוקר בדובשנית וקראתי עיתונים. מאד מרגיע. נכנסתי לסופר וקניתי מפיצי ריח לעסק ולבית. משם נסעתי לעמותה, בשכונת גילה, האוספת ומחלקת בגדים לנזקקים. אם בגד אחד יסב חום או אושר לאדם אחד דיינו. משם לקניון, קניתי יומן. אני עדיין משתמש ביומן ולא באמצעים דיגיטליים, כפי שאני מעריך שלא אקרא ספרים באייפון, אלא אחפש תמיד את הספר המודפס עם הריח והדף שאת קצהו ניתן לקפל כסימן. שתיתי עוד קפה. שוחחתי עם ציון, שסיפר לי ברמזים על משבר כלכלי. ציון איש מקסים, כולו לב זהב ואני אוהב אותו. לעיתים הוא "נופל" בבורסה. הוא אוהב לפעול נגד המגמה, לא תמיד זה עובד. נחשוב מה לעשות ובכל מקרה צריך לעשות משהו למענו, הוא עשה כל כך הרבה למעני. עד היום לא השבתי לציון כגמולו, אבל היום יבוא.
מהקניון לבית מרקחת ולגלות שוב ,שרופא המשפחה עושה טעויות במרשמים. לדוגמא, מרשם לפרפין במקום לפרמין. האחת משמשת מעין שמן למערכת העיכול והשנייה נגד בחילות. נאחל לו בריאות. בעצם חשוב גם שאני אהיה בריא. בצהריים הלכנו שוב למסעדת AGUA בעין כרם. בתחילה חשבת רק לשתות מרק מינסטרונה. אני מאד אוהב את המרק שלהם המבוסס על ציר ירקות ועל עגבניות קלופות מהם עושים את נוזל המרק. זה לא הספיק לי והזמנתי גם סטייק. את הארוחה לוויתי בבירה כהרגלי בחודשים האחרונים. בתוספת שני אנשור, ששתיתי בבוקר, זה היום בו הכנסתי הכי הרבה קלוריות, מאז איבדתי את התיאבון והטעמים במעלה הטיפולים. לפני שהתחלתי לאכול שוחחתי עם ד"ר נחושתן טלפונית. חשבנו לעלות משכונת עין כרם לבית החולים הנמצא בסמוך, על מנת להצטייד במכתבים לקופת החולים להמשך הטיפול. ד"ר נחושתן הפתיע אותי וציין כמה פעמים, שצריך לחכות ל- CT בסוף החודש. אופטימיות! אולי? בכל מקרה הוא הפנה מכתב לקופה על המשך טיפול כימותרפי מסוג אלימטה על בסיס קונסיגנציה. לך תבין את ד"ר נחושתן! אבל אני כמובן סומך עליו. בדרך חזרה הביתה אנו שומעים את שירו של יוסי בנאי, "אני וסימון ומואיז הקטן" ואני אומר לחגית, שכל מה שנאמר בשיר, לגבי זו מציאות שחייתי בה. בלילות הקרים באמת התכסיתי בכל החלומות, באמת רדפתי אחרי יונים ובאמת העפתי עפיפונים איתם רציתי לעוף עד לעננים. נזכרתי בגבי, אם אינני טועה, גבי הרוש בעלה של דליה הבת של מטילדה השכנה, שעשה עימי חסד גדול ובנה עבורי את העפיפון, תיירה בשפה הערבית, הכי מרשים בשכונה. "הוא כנראה אהב אותך" אמרה חגית. כן אמרתי "הוא כנראה אהב אותי" ומה צריך ילד ואדם, רק שמישהו יאהב אותו ברגע הנכון.
סל תרופות24 דצמבר 2009 יום חמישיהממשלה אישרה לאחרונה את "סל התרופות" לשנה הבאה. את המונח "סל תרופות" הכרתי לפני שנים רבות, אך רק לאחרונה הבנתי את משמעותו וחשיבותו העצומה למי שנזקק לתרופות מצילות, או מאריכות ימים. לכאורה, מושג תמים, סל תרופות שמציל חיים. בפועל סל המוגבל בתכולתו. תכניס דבר אחד תאלץ להוציא אחר. אני לא רוצה ולא יכול לשפוט מה צריך להיות ומה לא צריך להיות בסל. בכל מקרה, "אוסטין", תרופה אותה אני קיבלתי, לא הוכנסה הפעם לסל. זו בשורה רעה לחולות סרטן השד בעיקר וכנראה גם לחולים אחרים.
אני מבולבל. בתחקיר שנערך ע"י גיא מרוז ואורלי וילנאי, הוצג לאחרונה,יוני 2010, שסל התרופות הוא בעצם פיקציה. תרופה שהוכנסה לסל לא תצא ממנו לעולם גם אם ייצורה הופסק, גם אם יש לה תחליף טוב וזול יותר. מדוע? כנראה אינטרס של קופות החולים. חמורה מכך היא העבודה, שלמשרד הבריאות מעולם לא הוגשו חשבוניות מטעם קופות החולים על הסכומים שהקופות משלמות, אבל המדינה היא המממנת. נראה, שרב הנסתר על הגלוי בסל ששווה הרבה כסף.25 דצמבר 2009 יום שישישבוע בהחלט טוב עבר עלי. אני מתחזק טיפין, טיפין ומרגיש מעט טוב יותר. קיבלתי את הכסף המגיע לי מביטוח לאומי שסוגר במעט פערים שנוצרו לאחרונה. זה מרגיע ומפנה אנרגיה לכיוונים חיוביים ומרפאים. יש לי תובנה חדשה, שהולכת ומתגבשת לאחרונה, נעה ונרקמת בחוט עדין, אך איתן. כל השנים ייחלתי וחלמתי על מועד בו יהיה לי הזמן ושאר הרוח לעסוק בכתיבה. חשבתי שיש לי מה לומר, מה לספר, אך לא הייתי בטוח שיש בי את הכישרון והסגנון שיעניין. אז עכשיו יש לי את הזמן ואני כותב. צריך שיהיה לך סיפור טוב. יש לי סיפור טוב, סרטן, לצערי. סרטן הוא תמיד סיפור בעל פוטנציאל מסקרן ומרגש. ובאשר לסגנון, נראה.השבוע ביקרו אותי שוקי ואריאל, חברים לקבוצה עסקית בה השתתפתי בעבר. לקח להם הרבה מאד זמן. אני שמח שהם באו בסופו של דבר. אינני כועס המגע עם אנשים מחייה אותי. ההמלצה הטובה ואולי החשובה ביותר שאני יכול לתת לכם בגישה לחולי סרטן, היא לא להרפות. הרימו טלפון, לכו לבקר אל תוותרו. אל תסתתרו מאחרי האמירה הרדודה "לא רוצים להפריע". תפריעו, תצרו מגע, אחרת החולה ימות בתוכו מבדידות.ביום חמישי בזמן שחומרי הכימותרפיה זורמים בעורקי נעניתי לבקשתה של האחיינית שלי גלית ונסעתי איתה למחנה הצבאי פלס. הבסיס שוכן בסמוך ליישוב בקעות בבקעת הירדן. ליאור בנה של גלית התגייס לא מזמן לחטיבת כפיר, שערכה יום הורים. מהפכה מלאה עבר צה"ל ביחסו להורים וחשיבות תמיכתם. מהפכה חיובית עם כל חסרונותיה. אני מאמין שזהו צבא טוב יותר. לפחות חמש שנים וכנראה יותר לא נסעתי בכביש הבקעה, כביש מספר תשעים, הנקרא כיום דרך גנדי. אותו גנדי רחבעם, שלעיתים אנו שוכחים שנרצח על רקע דעותיו. לא הרבה השתנה בדרך ובעצם מעט מאד. כביש צר ומסוכן, אותם הישובים, שטחים חקלאיים ובסך הכול די שומם. את היופי תמיד אפשר למצוא, אך לצורך כך יש להתאמץ על ידי הפנית מבטך מערבה לגב ההר הישראלי, או מזרחה לעבר הרי מואב בירדן. בדרך הלוך נהגה גלית ובדרך חזור לירושלים נהגתי אני. אני שמח על כך. ראשית, כי נהגתי במכונית מסוג האודי מדהימה בנפח אלפיים שלוש מאות סמ"ק. מעולם לא נהגתי ברכב מנהלים ברמה הזאת. חוויה אחרת. לרוב אינני נלהב, או נמשך למכוניות גדולות, אך שמדובר בנסיעה ארוכה בכביש לא משובח, נהיגה יכולה להפוך מעונש לחוויה.
הדבר הנוסף הוא, לגלות שאתה אדם חזק, "עומד על הרגליים" וגופך לא נכנע לטיפולים ולתופעות הלוואי. היה זה יום, שבו אכלתי תפוח אחד, שהיתי מחוץ לבית רוב היום, קרוב לארבע שעות על הכביש, במחציתם אני נהגתי ובשורה התחתונה מרגיש בהחלט טוב. בערב, בשעה תשע לערך, ירדנו חגית ואני לשכונת עין כרם. צלחת מרק מינסטרונה גדולה לה אני מוסיף הרבה פלפל שחור כמנה ראשונה וסטייק אנטריקוט עשוי מדיום בליווי רוטב יין עם ציר בשר ושליש בירה מהחבית. שבעתי והחזרתי את האנרגיה שנצרכה.ביום שישי, בחוצפה ללא גבול, נסענו לת"א. על בימת תיאטרון הקאמרי הוצג המחזה "הבדלה". מחזה מצוין מאת שמואל הספרי. מאד נהנו מהטקסט, מהשחקנים ומהמון רגעי צחוק. ענת וקסמן, גיל פרנק, מוטי כץ, גילת אנקורי, דן שפירא וליאת הר לב, העניקו לנו הנאה צרופה. אני כבר לא אהיה שחקן תיאטרון, אך לצפות בהצגות אוכל כמה שארצה ומה אכפת לי לחלום שיום אחד אכתוב מחזה. לחלום אני יודע ומה שאתה חולם, נאמר כבר לפני, אתה יכול להגשים.27 דצמבר 2009 יום ראשוןיש גם בקרים מצחיקים במחלה. שמונה וחצי בבוקר, על צג הנייד שלי מופיע המספר של ד"ר נחושתן. זו הפעם הראשונה שהוא מתקשר אלי. לכאורה זה צריך לעורר בהלה. לא נבהלתי להפך ידעתי שיש כאן משהו מצחיק ולא רגיל, האופייני לד"ר חובב. משום מה הוא חשב שכבר עשיתי את בדיקת ה- CT. התיישרנו על לוחות הזמנים והוא השמיע אנחת רווחה. שאלתי לשלומו, "הכול בסדר חוץ מהשיניים וגם עשו לי ביופסיה לגוש בגרון", ענה. "ומה שלומך"? שאל, הוא תמיד שואל, "ככל שמתרחק מהטיפול יותר טוב", עניתי וזה הצחיק אותו, כי זה בעצם להתרחק מהרופא. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי לגבי התפקיד שלי.
"איזה תפקיד"? שאל הד"ר "האם אתה מתכוון לניהול של המקום"? ספק מחמיא לי ספק ציניקן כמוני. צחקתי ואמרתי "לא אני מתכוון להתנדבות שלי במחלקה". "כמובן" אמר ד"ר נחושתן "רק נמתין לתוצאות ה – CT ונסכם....."
עד היום לא סיכמנו אלא, שהוא הציע לי "תגביר את ההתנדבות שלך בהסעת חולים לטיפולים"
וזה מה שעשיתי.29 דצמבר 2009 יום שלישייש גם בקרים לא מצחיקים שמעלים לגבהים את מפלס הדאגה ומורידים שאולה את התקווה. אמש שלחתי לד"ר נחושתן את תוצאות בדיקת מוטציה הנקראת EFRG. ניסיתי להבין את הממצאים בעצמי, אך לא הצלחתי. הבוקר קיבלתי בדואר האלקטרוני את התשובה הבאה: "בשלב זה טרביסה לא מתאימה להתראות בינתיים חובב". זה נשמע מאד רע ולמען האמת התשובה גם נשמעה לי מאד מסתורית. מפלס החרדה הלך ועלה על גדותיו. רוב הזמן אני מאד רגוע ובוטח בעצמי אך יש גם רגעים של כמעט התרסקות. ברבע לשמונה התקשרתי לד"ר חובב לקבל אינפורמציה. "אני מדריך מתמחים דבר איתי יותר מאוחר". אני מבין אותו, אבל שונא את הדחייה ברגע שאני זקוק להרגעה. למזלי במצבים האלה מפעילה חגית גם את הידע שלה וגם את יכולותיה הרגשיות. "תירגע" היא אומרת בלשון באמת מרגיעה. "טרביסה", זה שם של תרופה שד"ר חובב חשב לתת לך אם הבדיקה תאפשר זאת" אמרה ומייד התקשרה לנייד של ד"ר חובב. באלגנטיות ובאסרטיביות היא סיכמה איתו שנדבר בשעה רבע לתשע. נרגעתי מעט. דיברתי עם ד"ר חובב. הבדיקה היא שלילית. אין לי את המוטציה ומכאן שגם לא אוכל לקבל את התרופה, טרביסה. זה לא טוב ולא רע זו עובדה. ד"ר נחושתן העריך מראש שאין לי את המוטציה. הוא רצה לפתוח אופציה נוספת לטיפול במקום הכימותרפיה הקיימת ולשריין טיפול אחר אם הסרטן יחזור, אפשק לחשוב שניצחנו אותו! אז בעצם מצבי לא השתנה. לא לטובה ולא לרעה. הבדיקה הקובעת היא ה- CT בעוד יומיים. ארי מהמר, כהרגלו, שהגידול קטן בחצי לארבע מ"מ על שש מ"מ. "אתה פסימי" אמרתי לו. "מה אתה רוצה אני מדבר על הקטנה בחצי!" ענה לי והוא צודק, הוא ראלי אבל אני רוצה יותר ומכוון ליותר. ככל שיעברו הימים עד לקבלת תוצאות הבדיקה יעלה מפלס החרדה. לא פשוט כלל וכלל, אבל נמצא את הדרך להתגבר.אמש התחלתי בקריאת ספר חדש "ההרצאה האחרונה". הספר נכתב ע"י אמריקאי בשם רנדי פאוש, פרופסור למדעי המחשב, שחלה בסרטן הלבלב ולאחר שהבריא חזר הסרטן ותקף בכבד. במהלך קריאת הספר, שלושה ימים, מעולם לא קראתי ספר כל כך מהר. במהלך הספר ועד סופו לא ידעתי אם רנדי חי וניצח את המחלה, או שמא נפטר. רק שסיימתי את הספר גלשתי בגוגל לערך "ההרצאה האחרונה" ואז התבררו לי כמה עובדות מדהימות. הספר תורגם לשלושים שפות והיה רב מכר. סרטן הלבלב, אותו סרטן חשוך מרפא התגלה אצל רנדי באוגוסט 2007 כשאני הייתי בשיא כושרי. ביולי 2008, כשאנו פותחים את הקליניקה החדשה שלנו, נפטר רנדי. היינו אז בעולם אחר לגמרי, עולם שכולו טוב. בפחות משנה אחת הספיק רנדי, לשאת את ההרצאה האחרונה, לעלותה ביוטיוב, לזכות במיליוני צפיות ולפרסם רב מכר שתורגם כאמור לשלושים שפות. הספר עוסק מעט מאד במחלת הסרטן. העיסוק בסרטן נעשה בנגיעות קטנות ועדינות באפס רחמים עצמיים ובתמהיל מופלא של אופטימיות וריאליות. רנדי עוסק בשאלה הבסיסית כיצד לחיות את החיים בצורה נכונה, או בשפתו "העניין הוא לא איך להגשים את חלומותיכם, אלא איך לנהל את חייכם נכון, הקארמה כבר תדאג לעצמה. החלומות יבואו אליכם.
רנדי הוא כותב מעורר השראה לא ניתן להתעלם מהשקפותיו ודעותיו. גם האמרות הבנאליות והקלישאות שלו בעלי ערך רב באופן הצגתם והשילוב שלהם.
רנדי מנסה להטביע את חותמו, להשאיר צוואה לנו ובעיקר לילדיו. האופטימיות שלו מדביקה והוא בהחלט מעורר השראה. אינני יודע אם תקראו את הספר, או תצפו בסרט הוידיאו של "ההרצאה האחרונה" ולכן אצטט מתוך אין סוף אמרותיו המשמעותיות, שתיים.
הראשונה: "תדלקו גם את חלומותיהם של ילדכם" ואני מוסיף גם את החלומות שאינם קרובים ללבכם. אני אתדלק את חלומותיהם של ינון וסתיו. האמרה השנייה: "אני אוהב את הסרט "רוקי" אפילו את מנגינת הנושא. ומה שאהבתי יותר מכול ברוקי המקורי הוא שלרוקי לא היה אכפת אם הוא ינצח בקרב שמסיים את הסרט. הוא רק לא רצה להפסיד בנוקאאוט. זאת הייתה המטרה שלו. בתקופות המכאיבות ביותר של הטיפולים שעברתי, רוקי העניק לי השראה, כי הוא הזכיר לי: מה שחשוב אינו כמה חזק אתה מכה, אלא כמה חזק אתה חוטף... וממשיך להלחם".
אני אסתפק בכך, שאת אוסף הדברים שכתבתי יקראו יקיריי ואולי עוד אדם אחד, או שניים, שיקבלו מכך השראה. החשוב הוא שאני מגשים את חלום הכתיבה. אני לא יודע כיצד יתפתח, או יסתיים הסיפור שלי, אני רק מתאר אותו ומאמץ בכל ליבי את האמרה של קפטן קירק, מפקדה של האנטרפריז מהסדרה מסע בין כוכבים, כפי שנכתבה לרנדי על גבי תמונת פספורט של שטנר, שמו האמיתי של קירק:
"אני לא מאמין בקיומו של תסריט שבו אי אפשר לנצח". התמונה עם האמרה נמסרה, כאשר נודע לשטנר על מחלתו של רנדי.
רנדי בהחלט ניצח, הוא השאיר מורשת משמעותית למשפחתו ולנו. 30 דצמבר 2009 יום רביעימחר הוא היום האחרון בשנה האזרחית. היום האחרון למניינם של הגויים. אני מתפתה לצטט את הברכה שתמיד אהבתי להגיד בפרוס השנה היהודית. תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה. מחר גם מתקיימת בדיקת ה – CT שלי.הבוקר קמנו מאוחר, אולי סוג של בריחה. לפני שקמתי החלום האחרון היה אודות סיר עם קציצות דגים. שיהיה לי מספיק אומץ אנתח את החלום.
כהרגלי, הרגל מגונה, גלשתי באינטרנט לחשבון הבנק. הפתעה! לחשבון הבנק נוספו שלוש עשרה וחצי אלף ₪, שנחתו בחשבוני בהעברה ממקור לא ידוע. אני יודע שהכסף לא שלי ומדובר בטעות אבל נעים לחשוב, שאולי הכסף שייך לנו ואין פה טעות. התארגנתי ובדרך לבית הקפה עברתי דרך סניף הבנק. ישבתי עם פרנקו. אני מחבב את פרנקו ונדמה לי שגם הוא אותי. למרות שהחשבון שלי מצוות אצל פקידים אחרים "בכירים" יותר, אני ממשיך ללכת לפרנקו. הוא מצחיק, הוא חם, הוא אופטימי. כמובן שהכסף לא היה שלי. אחי מארה"ב העביר אותו לחשבוני, כדי שאוכל לשלם עבור תפילין ודברים נוספים לבן שלו החוגג בר מצווה.
בחוץ חורף. לא סוער, לא קר מדי, אבל יורד גשם והצבע הוא של חורף. אני אוהב חורף כזה. השמיים יפים, חלק מהעצים במצב נשירה ועצי העד פורחים בניקיון של חורף. האוויר זך ושקוף וניתן לראות רחוק. כחולה קר לי. קר לי כל הזמן והגשם המטפטף על ראשי, המכוסה פלומת שיער דקה ,מציק, אך אני עדיין אוהב את החורף מחכה לאביב בסבלנות ולא דוחק בזמן. באביב אחגוג שנה ראשונה, אני אופטימי אך לא דוחק בזמן.
בתחילה ישבתי בקפה ארומה במושבה הגרמנית. הקפה טוב, אך מאד צפוף, המולה, דומה יותר לתחנת רכבת. קשה להתרכז בכתיבה. גם השלט על הקיר, המעודד את בעלי המחשבים הניידים לשבת על הבר, לא מוסיף להשראה ולריכוז. שתיתי את הקפה, תוך קריאת אחד מהמוספים הכלכליים של "ידיעות", או "מעריב", ממילא לא ניתן להבדיל בניהם. סיימתי את הקפה, חייכתי למאבטחת שהחזירה לי חיוך ונסעתי לבית הקפה השכונתי, דובשנית, שם אני כותב בדרך כלל. הקפה אולי מעט פחות טוב, אבל תמיד אני מוצא שולחן והאנשים ברובם מדברים בשקט. המקום מעניק לי השראה רבה, מעין בית קפה פריזאי.
תוצאות CT, בשורות טובות1 ינואר 2010 יום שישישנה אזרחית חדשה. אני זוכה לראות אותה בעיני. אין זה דבר מובן מאליו, לא לי ובעצם גם לא לכם. אל תתייחסו לשום דבר כאילו יהיה כאן גם מחר. מצו כל יום. אהבו את יקירכם, הגידו להם את זאת ושלחו להם מסרים שיבינו עד כמה חשובים ויקרים הם עבורכם.אתמול לפי התוכנית ביצעתי בדיקת CT.
איך מרגיש פחד? מפחיד. אני מפחד ואפילו לא יודע ממה. אם ידעתי ממה אני פוחד, לא היה זה פחד ואולי אני ימות מפחד. אחרי הבדיקה הדברים יוצאים משליטתך. אופטימיות, או פסימיות לא ישנו כבר דבר. אני מפתח חוסר רוגע. זה לא טוב. יום שישי, ההמולה בקפה דובשנית לא תורמת לריכוז שלי. "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז נבחר לספר העשור. עוז מחלק את הספרים לשלוש קטגוריות: ספרים בעלי ערך, ספרים בעלי ערך מוגבל, ספרים ללא ערך. זה מפחיד ומביך להשתייך לקטגוריה השלישית. עוז מתנגד ומוחא כנגד מבצעי מכירות הספרים האופייניים לזמן האחרון. אני מסכים עם עוז, שאומר שלא יתכן שכל הספרים ימכרו במבצעי ארבע במאה,השני חינם וכדומה. יש בהחלט ספרים בעלי ערך ומחירם צריך להיות בהתאם, כך לפחות אני חושב. 4 ינואר 2010 יום שנימזה כמה לילות אני מתעורר בשעות מוקדמות שלפנות בוקר. שנתי נודדת לעבר תוצאות הבדיקה. המתח שוחק ומחליש ולאיטו חודר לכל תא בגוף. אתמול דיברתי עם פרופסור יואב שרמן, בנו של מרדכי שרמן, אותו אני מסיע בימי חמישי לטיפול דיאליזה. עדכנתי את יואב, שעשיתי CT ביום חמישי האחרון. יואב לא היסס וביקש שאני יתקשר אליו למחרת בשעה עשר בבוקר, כדי להזכיר לו לבדוק את ממצאי הבדיקה. ביני לבין יואב נוצרו יחסי הערכה וכבוד, קור רוחו החיצוני יחד עם רגישות פנימית מייחדים אותו.
מחר בשעה עשר וחצי גם מתוכנן לנו ביקור פרטי ועסקי, של יריב מייק, מנכ"ל החברה איתה אנו עובדים. עיתוי מושלם של התחלה חדשה, או עיתוי גרוע של בשורות לא טובות?5 ינואר 2010 יום שלישי
יום הולדת עשרים לסתיו. כבר לא ילדה, כמעט אישה. אני מאד אוהב אותה ומקווה שבינואר שנת 2011, היא תהיה במרכז ולא מחלת הסרטן
בשעה עשר אכן דיברתי עם פרופסור שרמן, ומאותו הרגע החל אחד הימים מורטי העצבים ביותר בחיי. עדיין לא הייתה תשובה ופענוח של ה – .CTבשעה היעודה הגיע יריב לפגישה. ראש שקוע ועסוק בציפייה לטלפון ותשובה, לא הסתרתי זאת מיריב. למרות זאת, השיחה קלחה ושני הצדדים מסכימים, שהיחסים בניהם חורגים הרבה מיחסי ספק לקוח. מדובר בידידות ובסוג של שותפות. יריב שיתף אותנו במה שעבר עליו והתרשמתי עמוקות, שהוא למעשה חווה סוג של טראומה כשחזר וסיפר את שעבר עליו בחודשים האחרונים. עיניו נוגות כמעט דומעות. אחרי כשעה שב וחייך את חיוכו העסקי ואמר "תכלס מה אתם רוצים וצריכים?". השבתי לו, שבשלב זה אנו לא צריכים דבר ומטרת הפגישה היא התנעת שיתוף הפעולה אותו אני ימלא בתוכן בהמשך. הייתה זו חגית שהתעשתה והזכירה לו את החזון: קליניקות לטיפול בעור לא מתוך פינוק ויופי, אלא מתוך בריאות. "אז ילה בו נעשה זאת". כמו כן והציע בנוסף שיתוף בעוד שני מיזמים. צר היה לי על כך ושימח אותי בעת ובעונה אחת, שדווקא ביום כה גורלי מבחינתי, שאני עדיין רחוק משיאי, באות הצעות והזדמנויות להם המתנתי למעלה משנה.רוצה הגורל והיום, 23 יוני, אני נפגש שוב עם יריב למימוש הסיכום מתחילת השנה. המאבק במחלה היה חשוב יותר. פגישה מצוינת שעוד תסופר בתאריך המתאים ברשומון.
בשלב ההמתנה לבשורה וככל שהזמן מתארך, כך מתגנבות מחשבות שליליות לראשך. ככל שעובר הזמן ואינך מקבל תשובה אוזל האוויר מגופך. ככל שעובר הזמן, כל תא בגופך צורך כפל אנרגיה ומשאיר אותך מרוקן. בשעה שתיים לערך מגיעה הודעת הדואר האלקטרוני הבאה מד"ר נחושתן:avichai i asked them to provide me an answer as soon as possible to my eyes looks quite similar maybe in the lung it is only a scar but we need official results hovavאתה כה נרגש, שאפילו אינך מבין את האנגלית הפשוטה. אתה מתעשת ונושם נשימה עמוקה. מתרגם לעצמך את הכתוב ומתחיל להבין:
"ביקשתי מהם, הכוונה לאחראים ב – CT, לספק תשובה מהר ככל האפשר. בעין שלי, הכוונה בעין של ד"ר נחושתן, כאשר הוא מביט על תמונות ה- CT, זה נראה דומה, הכוונה לתמונת CT קודמת, אולי בריאות, הכוונה לגידול, זה רק צלקת. אבל אנחנו זקוקים לתשובה רשמית "
ברור לכם, שלצלקת אין חיות ואין לה יכולת לשלוח גרורות. אומנם ד"ר נחושתן אינו מומחה ל - CT, אין זה מקצועו, אך אני סומך על ניסיונו. גם אם לא מדובר בצלקת, אין כמעט ספק, שהגידול נבלם והוא ללא שינוי מזה תקופה.
לא התאפקנו ובשעה ארבע וחצי התייצבנו בבית חולים. אין תחליף לשיחה בשש עיניים עם ד"ר נחושתן, שהיה אמור לסיים כנס בשעה חמש.
ד"ר נחושתן תמיד שמח לראות אותי. הוא לוחץ את ידי ואומר "לא כולם סיפור הצלחה". משפט שכידוע אינו אופייני לתפיסתו הזהירה ואף הפסימית של מחלת הסרטן. כרגיל הייתה שיחה מרתקת בה נותחו אפשרויות הטיפול לאור הערכתו של ד"ר נחושתן, שהתמונה שרואים ב- CT, חוט דק עם גולה בקצה, משקפת צלקת וכבר לא גידול עם חיות.
ד"ר נחושתן כמעט מתעקש על טיפול כימותרפי נוסף בעוד יומיים, גם אם הוא יהיה חלקי ובנוסף ביצוע בדיקת PET CT בעוד שלושה שבועות. כאן זכינו להרצאה מפורטת על הטכנולוגיה המופעלת בבדיקה. בקיצור, בבדיקה כזו שמתבססת על גלוקוז, סוכר, ניתן לדעת אם קיים גידול ומה עוצמתו, על בסיס העובדה שסרטן "אוהב" סוכר. אם מדובר בצלקת סוכר לא ייקשר אליה.
את השיחה סיים ד"ר נחושתן כהרגלו בהפתעה. "האם תרצה לנסוע למיאמי לקבל חיסון לסרטן הריאות?" למזלי אני מכיר את הרופא שלי מקרוב ולא איבדתי פעימה. "כמובן" עניתי.בסיכום של היום, אכן מדובר ביום מאד משמעותי מכל בחינה, ששוב מוכיח שהחיים מלאי הפתעות.
נושא החיסון עלה מאז מספר פעמים, אך כל עוד קיים גידול בראש אין אפשרות להתקבל לניסוי.
המשך יבוא... © כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010 |