כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    שום באוזניים - ספור קצר

    6 תגובות   יום חמישי, 24/6/10, 06:07

     "קומי, אלוהים אדירים, קומי!" צעקה.

     אחר-כך צעקה שהם מתו, שהוא הרעיל את הילדה ואת עצמו הרעיל.

    צעקה עוד, הצילו, וציוותה על  העוזרת, שתביא שום. מה היא עומדת כמו גולם.

     אחר-כך צעקה , שתזעיק רופא והתחרטה. שוב צעקה שבמקום ללטוש עיני עגל, שתרוץ ותביא שום, אולי השום יציל אותם.

     עכשיו ניגשה לחלון,  ניסתה לפתוח אותו, אף שהיה פתוח, ושוב צעקה: "הצילו! הם ימותו, אי אפשר לסמוך עליו, להשאיר תנור מעשן וללכת לישון, ועוד עם הילדה. אההההההההההההההה,  מה עשית!" 

     

     תמרה  לא זכרה את אלה. אילולא קרה מה שקרה, לא היתה נזכרת. רק ה- אהההההההההההה, בייחוד סופו העולה, רחשו באוזניים, הבקיעו דרך בין רובדי קולות שאבדו.  

     

     מישהו טלטל אותה, אבל היא רצתה להוסיף ולישון. היה טוב מתחת לשמיכה. היה חם. היא התכרבלה כעובר ונגעה בזרועו של אבא. שערותיו דגדגו אותה וחום גופו הרגיע והוסיף ליישן, אבל ה- אההההההההההההה הוסיף להתדפק על התודעה, כמו צלצולים מתעקשים של שעון מעורר.

    היא לא ידעה ממה רוצים להציל אותה, ומי הצועק. נדמה לה, שזהתה מבעד לחלום שנפרם את קולה של אמא, אבל טוב היה לה, עפעפיה היו נעולים ואפילו הדקה אותם עוד קצת.

     

    נדמה לה, שמישהו מרט בזרועה, מישש  -   דבר מה לח זחל על עורה. היא הרימה את כפות הידיים, חפנה בהן את פניה  להתגונן. שוב שלחה את ידה לעבר אביה ונשמה את ריח חומו. אבל הקול לא הרפה, קרה נשבה ממנו, כאילו נפתח חלון בשנתה וה- אההההההההההה נשב והקפיא.

    אולי בא הקול מהראי שבארון, כי הארון התעוות, והמזרון שתחתיה והרהיטים כולם צעקו - אהההההההההההה, הצילו, והקול היה של אמא, ומפני מה היו צריכים להציל אותה לא ידעה. אצבעות מששו בתוככי אוזניה, הניחו שם איזה דבר ודחפו פנימה. הלחץ הלך והתפשט. נדמה לה, שהיא חלזון שדחקו קרח מתחת לקונכייתו, והקרח הלך והתחלזן למרות חומו של הגוף. במאמצים ניסתה לנער את פתותי הכפור, אבל האצבעות לא נשמעו לה. הכל הוסיפו וצעקו אההההההההההה, עוד שום, תביאי עוד שום. 

     

     תמרה שנאה שום.  אבל החפצים שבחדר פערו לועות והבל הפיות היה שום. הלחץ בבטן עלה לגרון, וריח השום התפתל מלמטה, לוושט, לקנה, הגיע לפה, חלחל לאוזניים, לנחיריים, התמוסס. וכמו מן הפיות האחרים גם מפיה נדף ריח השום, הכה ברקות ודחק. 

     בבת אחת,  הרימה תמרה את פלג גופה  העליון, התיישבה ונהר הקיא פרץ. איזו הקלה.

     עכשיו חפתה על האוזניים לא לשמוע  את האהההההההההה ושמעה את הקול של אמא: "הילדה נצלה, עכשיו התור שלך, שמולקו, קום, שמולקו!" 

     תמרה ראתה את העוזרת שהצטלבה ושמעה אותה אומרת: "בשם האב והבן ורוח הקודש, אמן," ואמא ענתה:  "אמן, אמן, צריך לברך הגומל." 

     פתאום גם אבא התיישב במיטה, שאל בעיניים מזוגגות, מה קרה והתחיל להקיא גם הוא. 

     

     אחר-כך אמא החליפה את כותנתה ורצה לארון להביא סדינים. נסתה שירדו מהמיטה, שתוכל להחליף את המצעים לפני בוא הרופא, אבל רגלי תמרה היו כמשותקות. בין כה וכה העוזרת תמכה בה, העמידה אותה ליד החלון הפתוח ושיניה נקשו. אפילו ריח שום לא בא עוד בנחיריה, רק ריח הכפור. העוזרת ציוותה עליה לנשום עמוק, את כל האוויר שבחוץ. 

     כשהוטב לה, הבחינה באבא, שעמד לידה סמוך לחלון, מוגז כמוה, פניו לבנים כמו הסדינים וכמו מעטה השלג שעל אדן החלון. זרועו היתה לכודה באחיזתה של  העוזרת, שצוותה עליו, אוויר, תיקח הרבה אוויר, פאנייה שמולקו.  

     

     כשהגיע הרופא, שכבו היא ואבא בין מצעים צחורים. את כל אלה לא זכרה תמרה שלושים ושלוש שנים. אילולא קרה מה שקרה, בוודאי לא היתה נזכרת. 

     

     שלושים ושלוש שנים אחר-כך, כשהעירה אותה שכנה של אביה משנת צהריים, המירה את הסיוטים המיוזעים בערות מסוייטת לא פחות, של תל-אביב גוועת בחומה שלה, וקראה לה לבוא לבית אביה, אינו חש בטוב, רצה תמרה לאורך הסמטה המוכרת, ראתה את שיחי ההרדוף בשולי המדרכה, שהיו מתים. חמסין של סוף קיץ צרב את עיניה, השפתיים חשבו להתבקע והעפעפיים היו עופרת.  

     

     כשקרבה לבית אביה, ראתה אנשים שהצטופפו שם. הכל נראו לה דומים. פתאום נבקע בזכרונה סדק מבורך, ומראות הילדות חלפו כמו על מסך, באו עליה כמו על מי שניצב מול מותו, והמוות אוספו ברחמים גדולים. 

     

     היא ילדה על כתפי אבא, גבוהה היא, בזכות כתפיו היא משיקה למשקוף, נוגעת. גם בעננים תיגע. אימא איננה, מגע עורפו של אבא בכפות ידיה, השערות מדגדגות את העור, נוגעות ואינן נוגעות, החום מתפשט, ובשעה שהיא מחייכת על כתפי אבא, והעולם פרוש תחתיה, רגליה מריצות אותה, עכשיו,  לביתו. היא מנסה להכנס בעד הדלת, אבל זרועות נשלחות לעברה, עוצרות ומישהו צועק:"אל תכנסי לשם, תמרה, אסור לך!"

    תמרה דוחפת, מנסה לקרוע את טבעת הזרועות המתהדקת, אבל גוברים עליה, מונעים ממנה להיכנס. מישהו מנסה ללטף את ראשה.

    מבטה נודד קרוע על פני הצופים שביישוה. היא מזהה פנים מוכרים, שכנים של אביה. לרגע היא מתעכבת על עיני אחותה השקופות, שמביטות אליה מטבעת הקהל ומבטן משוגע מידיעה. היא קוראת בעיני אחותה ויודעת, בטרם סיפרו לה, שאביה מת. 

    בטח אבד עצמו לדעת, בגז, כמו במותם הראשון.

    רגע היא מצרה שאמא איננה בין החיים, אילו חיה, היתה וודאי מנסה לדחוק שום לאוזניהם, להחיותם גם הפעם.

    טוב שמתה. 

    בתמונה: מבעד לאור - ציור של פיליפ ונצל – צייר צ'כי –  צילום:  באבא יאגה 

     © כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה 

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/6/10 11:02:


      כמו תערובת של זכרונות שנקרמו לסיפור,,

       

      בהחלט מרתק....

        25/6/10 00:20:

      צטט: באבא יאגה 2010-06-24 20:46:27

      צטט: dafone 2010-06-24 14:16:41

      איזה סיפור מדהים!

      קצרצר המכיל שכבות רגש, זמן, תודעה.

      והפנטזיה הילדית על כוח השום, עוטפת ונועלת יפה כל כך  את הסיפור הפותח בחווית הכמעט מוות מנקודת המבט של תמרה הקטנה.

       

      מצויין.

      דפנה.

      מודה מקרב לב. רוצה להיות חברהשלי, מיד אציע לך רשמית

       

       

       שימחת אותי מאד.

      תודה.

      דפנה.

        24/6/10 20:46:

      צטט: dafone 2010-06-24 14:16:41

      איזה סיפור מדהים!

      קצרצר המכיל שכבות רגש, זמן, תודעה.

      והפנטזיה הילדית על כוח השום, עוטפת ונועלת יפה כל כך  את הסיפור הפותח בחווית הכמעט מוות מנקודת המבט של תמרה הקטנה.

       

      מצויין.

      דפנה.

      מודה מקרב לב. רוצה להיות חברהשלי, מיד אציע לך רשמית

       

        24/6/10 20:45:

      צטט: זירעונית קוסמית 2010-06-24 09:28:21


      מרתק*

       

       

      חיוך

       

      תודה רבה!

        24/6/10 14:16:

      איזה סיפור מדהים!

      קצרצר המכיל שכבות רגש, זמן, תודעה.

      והפנטזיה הילדית על כוח השום, עוטפת ונועלת יפה כל כך  את הסיפור הפותח בחווית הכמעט מוות מנקודת המבט של תמרה הקטנה.

       

      מצויין.

      דפנה.


      מרתק*

       

       

      חיוך

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין