יש תיאטרון החיים, יש תיאטרון האבסורד, יש אמנות תיאטרון והכל בכולם וכולם בהכל. הצגת תיאטרון משובחת של תיאטרון "הבימה" - "מסילה לדמשק" מביאה באמצעות סיפור אהבה בלתי אפשרי במציאות מורכבת של צעירה יהודיה לקצין אנגלי בימי המנדט הבריטי בארץ, כשתקופת ההתרחשות היא בין השנים 1942-44, בעיצומה של המלחמה, רומל נלחם במדבר, ובחיפה מתוארת מערכת יחסים מסובכת שבמרכזה סיפור האהבה המיוסר. יחסי יהודים-ערבים, הפרט לעומת הכלל, המציאות האישית לנוכח המציאות בחוץ וההשפעה של הכל על הכל. וכמו כלום לא השתנה מלבד העובדה שחלפו מאז 60 שנה, יש לנו מדינה ריבונית, אין מנדט בריטי, אבל היהודים ממשיכים להילחם בינם לבין עצמם על ה"אמת" שכל צד מנכס לעצמו, הערבים אותם ערבים והים אותו הים........ אותן הדילמות בין היחסים הבינאישיים שמציגים את הפער בין הפרט לכלל, בין המחוייבות האישית למחוייבות הלאומית, בין המלל רב הרושם ורב ההשפעה שמחלחל לפכי החיים הקטנים, היומיומיים, ומציג את הדילמות הבלתי אפשריות שעם יישובן נאלצות הדמויות להמשיך ולחיות. ההחלטות הקשות שממשיכות ומלוות ומשאירות חותם בל יימחה על המשכיותם של החיים. אותם חיים אבל אחרת....... לא קלה ההצגה, לא קלה דרכנו. לא קלות ההחלטות שאנו נאלצים לקבל מידי יום, לא קלה מציאותנו. הלח"י וההגנה, האחד כנגד האחר, המפלגה הערבית הלאומנית והערבי המתון, האחד כנגד האחר...... משברים ברומו של עולם ששוברים את המערכות האישיות, חילוקי דיעות אידיאולוגיים שתובעים וגובים מחיר יקר מנשוא ברמת הפרט........ הצגה שמראה שאולי העולם התקדם ואולי אנחנו חושבים שמשהו השתנה אבל בעצם - כלום לא השתנה. הצגה שגורמת לחשוב, הצגה מטלטלת, הצגה שבעיני היא חובה בעיקר מכיוון שהיא מציגה את המורכבות הבלתי אפשרית שבה אנחנו מאפשרים לעצמנו לחיות. ואני נדרשת אליה על רקע הדברים שהשמיע אלי ישי בראיון לאיזשהו עיתון בפרשת עמנואל. לא לפרשה עצמה הוא נדרש כמו לחשבונאות בסיסית, פנקסנות של חנות מכולת בה הוא מונה את רשימת יוצאי עדות המזרח ומשקלם בכהונות בכירות. מספר השופטים המזרחים לעומת האשכנזים, מספר הקצינים הבכירים בצבא יוצאי עדות המזרח לעומת יוצאי עדות אשכנז, מספר הרמטכ"לים ה"כהים" לעומת ה"בהירים"........ ואני חושבת לעצמי - איזו עליבות. האם יש מדד "צבע"/"גזע" להיבחרות לתפקיד כזה או אחר, לעליה בסולם הדרגות, למשרות כאלה ואחרות? האם לא למדנו כלום במהלך 60 שנות היווסדנו? האם באמת איננו מסוגלים להתעלות מהטיעונים חסרי השחר האלה, או האם כשכלים כל הטיעונים ההגיוניים לגופו של עניין חוזרים לנושא שמסרב לגווע - העדתיות? וזה לא נשאר רק שם. ההקצנה בין מחנה הימין למחנה השמאל, הצורך הבלתי נשלט של כל מחנה להוכיח שהוא אוהב וחסיד ארץ ישראל יותר מהאחר....... כל אחד הופך להיות מגן. מגן האלוהים ונושא דברו, מגן ארץ ישראל, מגן האנושיות.......... נדמה שבלהט הרצון להראות ש"שלנו ארוך יותר" אנחנו שוכחים ומתעלמים מהבעיות האמיתיות שלנו. עסוקים בניגוח, עסוקים בעיקר בלהראות כמה "אנחנו" שווים יותר. "אנחנו" - איש איש ומחנהו, איש איש ושבטו, אין אחדות, אין אחווה, אין שויון, כל אחד וחלקת האלוהים הקטנה, האישית והקטנונית שלו. |