חן הקוקייה
\"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"
ז'אן ז'אק רוסו
פוסטים אחרונים
- טרגדיות של חורף 26/1/12
- חרדתו של הגבר בשמלה הלבנה 10/11/11
- הלשעברית 23/9/11
- הנרדפות 8/9/11
- עזה כמוות חניה 1/9/11
- סלח לי, אתה רוכב על צווארי 11/8/11
ארכיון
אנשי הוואו
אנחנו, אנשי ה-wow, לא מאמינים בצרכנות נבונה בכל הקשור למערכות יחסים. למען האמת, כל השמות המכובסים האלה, כמו "מערכת יחסים", "מערכת זוגית", ואפילו אותה "זוגיות" נחשקת, לא עושים לנו את זה. אנחנו הולכים על כל הקופה. על האהבה, או כפי שנהוג לקרוא לה היום א-א-ב-ה.
לא יקנו אותנו בתיאורים כמו ד"ר למחשבים ומצליחן הייטק, נראה מצוין, מבוסס, או פסיכולוגית-ילדים שהיא גם מורה לאירובי בזמנה החופשי וכוסית-על. אנחנו כבר יודעים, שכמו שאמר הוגה דעות דה לה-שמאטע אחד שהכרתי, "אהבה לא קונים בשוק הכרמל", ואי אפשר ללכת לחפש את האדם שירטיט את הלב עם רשימת מכולת של תכונות נדרשות.
הטורנדו הזה שנקרא אהבה, סחף החושים, הסקס המטורף, ההזדקקות, ההתעלות המופלאה, הסיפוק המושלם, נו - האהבה - היא צונחת עלינו, מה לעשות, מהכיוון הכי לא צפוי, דווקא עם האנשים הכי כאילו לא מתאימים, הכי לא מה שהאמהות שלנו איחלו לנו, הכי לא חתינים. הכי לא, ודווקא הם הכי הכי בשבילנו.
כשאני אומרת וואו, אני מתכוונת אותה הלמות-לב, אותה תשוקה, הרגליים שרועדות מהתרגשות כשהוא מתפשט, כשגופו העירום מיתמר מולי, כשהוא נוגע בי. היופי הצרוף, הנשגב, שמתגלה בכל דבר שהוא, רק הוא, עושה, מהתמתחות ועישון סיגריה ועד גריבת גרביים וגירוד בפדחת. ההתפעלות מכל שטות שיוצאת מפיו, מכל בדיחה עם זקן-תיש, מכל חידוד מטומטם של לשון נופל על לשון, מכל שיבוש של מילה לועזית שהוא לא ממש מכיר, מכל הגות פילוסופית עמוקה כשלולית שגירד מהאינטרנט, מכל תובנה בגרוש שדלה מהבטלנים שיושבים איתו בבית הקפה. הקול שלו - כל כך יפה וגברי. הצחוק שלו - למות. וחכו עד שתשמעו אותו מתעטש, סימפוניה של צלילים ממש.
הכאב המתוק, האהוב, הסם. לגעת, להרגיש את חום הגוף שלו. את הריחות. גם כשהוא מזיע, אחרי ספורט, ומתחנן למקלחת. דווקא אז. מסריח. בדיוק הסירחון שאני אוהבת. זה סירחון זה? צריך לתמצת ולבקבק ולמכור את הנקטר הזה בסופרפארמים - תהיה לו הצלחה אדירה. והמגע שלו. המחוספס, הקשה, המוּכר אבל חדש בכל פעם. העיניים שננעצות בי ברגע המכריע. ההרגשה שאם עכשיו במקרה יכה בי הברק - זה ממש, אבל ממש, בסדר מצידי. אני את שלי בעולם הזה עשיתי. אנוח על משכבו בשלום.
מובן שאנחנו, בהיותנו אנשי הוואו, גם הכי פגיעים. התרסקות, לב שבור, אלה הסיכונים המקצועיים שלנו. כמה שיותר טוב, יהיה יותר רע כשייגמר. וזה הרי ייגמר בבכי. בועת הוואו תתנפץ לנו בפנים, ואנחנו נישאר, דוממים ומדממים (תרתי משמע. אחדים מאיתנו התמחו באמנות החיתוך העצמי), עד הוואו הבא.
אבל גם בחתיכות, מרוסקים ושבורים, אנחנו, למען האמת, די מתנשאים על כל עלובי החיים מסביב, שלא יודעים מהו וואו. ואולי, אבוי, אפילו לא שואפים לכך.
מתנשאים על הזוגות השמרניים-מנומנמים, שהריגוש, אם היה, מזמן מאחוריהם. מתנשאים גם עליו, ה"פנוי", שמחפש "יפה מבפנים ומבחוץ", רצוי בגיל הגן, במידת מכנסי סקיני 36, אייקיו תואם ובלונד-גוונים ארוך.
מתנשאים גם על ההיא, "הפנויה", שמחפשת את "האחד", הגבוה ורחב הכתפיים ("לא פחות מ-185") שיודע מה הוא רוצה מהחיים, ומה החיים רוצים ממנו, ומה ההורים רוצים ממנו, ומה לעזאזל היא רוצה ממנו, ומה ההורים שלה רוצים ממנו, ורשימת הרצונות הזאת עוד ארוכה ונפתלת.
אנחנו, אנשי הוואו, נשים וגברים כאחד, יודעים הרי שמי שיביא לנו את הוואו הבא יכול להיות צעיר מאוד, או אולי זקן מאיתנו, אפילו בפער של שנים רבות. יפה ושרירי, או מכוער וכרסתן אבל עם נוכחות בולטת. עני וזרוק, או עשיר ומוקפד. רווק וטוב לו, או נשוי ורע לו, רחמנא ליצלן. מבריק ושנון עד דמעות, או דביל חינני. הוא יביט בנו במבט ממזרי אחר, אנחנו נביט בו וליבנו יפרפר. וזהו. זה הכל. מעכשיו אנחנו יחד, עד העונג הבא. מן הסתם יהיה לו משהו שעושה לנו את זה. אבל אם בכלל נדע מה זה היה, נדע זאת רק אחרי שנים. לי עצמי, למשל, יש קראש על יתומים. איך אני יודעת שהם כאלה? הרי אנשים לא מסתובבים עם שלט "אשריי, יתום אני". זהו, שרק אחרי שנים, כשחשבתי על כל הגברים שהיו לי, קלטתי פתאום שכולם היו יתומים, או גדלו בפנימיות, או שזרקו אותם מהבית בגיל ממש צעיר. ככה זה יצא. זה לא היה כתוב להם על המצח כשהכרתי אותם, ובכל זאת כנראה שכולם שידרו איזשהו משהו דומה - עוצמה. חוזק. בדידות מזהרת. יצר הישרדות.
זה נדיר, מאוד נדיר. מאוד מאוד מאוד נדיר. יותר נדיר מפוליטיקאי לא מושחת, מנשיא לא חרמן. אבל כשזה קורה סופסוף, וזה זה, אנחנו יודעים שעל כך הגו מי שהגו, ושוררו מי ששוררו, וכתבו, וצילמו, וציירו ופיסלו. או כמו שמורי ורבי ז"ל קלוד ללוש אמר פעם, על פני סרט שלם: יחי החיים.
|
תגובות (59)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כן. כן. כן. לי גם היו וואו ארוכים. לדעתי כדי שתצמח אהבה טובה, חייבים להתחיל בוואו!!!!!!!
שלא ייגמר לעולם!
במילה אחת: WOW!
כמו שבת זוגי אומרת: זה עולם של גם וגם. אפשר להתחיל בוואו ולהמשיך בלגדול באהבה (ברק - לפחות תן קרדיט לאושו!)
אני איש וואו. בת הזוג הקודמת שלי (החזיק מעמד רק 17 שנה) היתה וואו על השניה הראשונה ובת הזוג הנוכחית (רק שנתיים מאז הכרותינו) התחילה בוואו.
-------------------------------------------------------------------------
"לפני שאנחנו נפגשים, רק רציתי לדעת, האם אתה איש וואו?"
את גדולה ושנונה ,כל כל נכון
והניסוח והתייחסות שלך הצחיקו אותי כל כך
נהנתי מכול רגע.
מיא, את צודקת לגמרי.
אני צריכה להראות לאמא שלי את מה שכתבת, אולי זה יגרום לה לרדת ממני עם כל ניסיונות השידוך שלה ל "בחור מסודר, מבית טוב"
אין מצב לוואוו עם אחד כזה :)
חבל על כל האנשים שחיים עם מישהו, אחרי שהוואוו נגמר, או בלי שהוא התחיל בכלל.
וואו
מיא,
הערת לי בבטן את הדגדוג הזה
שמתפשט בכל הגוף
ושואל
מתי הוואו הבא
ואני מאנשי הוואו שמתאמצים כבר הרבה זמן להרדים את הוואו הזה.
אבל אי אפשר באמת.
פלאטו רגשי סאקס.
מעניין.
הפסקה הזו שכתבת היא המעניינת ביותר (ואני מצטט):
ההסבר שלי להתפתחות הזאת הוא, שהנורמות הצרכניות פלשו מהתחום הכלכלי לתחום היחסים הבינאישיים ומרדדת אותו עד כדי אומללות לכל הצדדים הנוגעים בדבר. גבר ואשה שהתחברו ללא תשוקה, ללא אהבה, אלא רק כי הוא חושב שהיא 'שווה' ומתאימה לו והיא חושבת עליו אותו דבר, נידונים לחיים אומללים של תסכול וכמיהה לא מוסברת לדבר האמיתי.
אני מסכים שההשלכה וההשפעה של הנורמות הצרכניות ותרבות המערב שלנו לתחום הרגש היא נושא מעניין שאפשר לחקור ולהתעמק בו. תקראי לזה ההפרטה של הרגש, תכניסי איזה פרק על הסחר במיניות: אישה הולכת לקנות שמפו, ויוצאת עם גבר; גבר הולך לקנות אישה ויוצא עם סבון כביסה וכו' - ללא ספק מעניין.
אנחנו יכולים להמשיך לבנות תאוריות ולסתור אותם וחוזר חלילה, ואולי לשם כך אנחנו נפגשים כאן - אבל צאי מנקודת הנחה שאני הבנתי את כל מה שאת מנסה להגיד. ראוי לציין שממרום שנותייך מותר לך (לכאורה) "להתרפק" על האהבה של פעם שלא הייתה "צרכנית". אבל מצד שני, אם מסתכלים על ה"אהבה" בתור הרפרנס, אז גם היום וגם לפני שלושים שנה וחמישים שנה אנשים חיו באותו הקונטקסט. ואם נלך לפי שיטתך, הרי שפעם אמות המידה היו הרבה יותר שמרניות מאשר היום: המעמדות בחברה היו יותר ברורים (אצולה וכו'), כאשר כמעט ולא הייתה "ניידות חברתית", היו הבדלי גזע, פערים כלכליים, דתיים ותרבותיים שהרבה יותר הכתיבו את האהבה מאשר היום. מעבר לזה גם היום יש חברות שהפרמטרים "אהבה/חיבור/תשוקה" לא משחקים בהם תפקיד. את כל זה כתבתי רק בשביל להוציא את מימד הזמן מהדיון.
דוקא היום, כשאנחנו (אני מתכוון אליי ואלייך) חיים בחברה יחסית ליברלית, יש יותר סיכוי שאנשים יתחברו במימד הרוחני ולא החומרני ואני טוען שרוב האהבות הן כאלה. מה לעשות שרוב הנשים היו מעדיפות להתחתן עם בחור מבוסס (מכל הבחינות), אבל זה אני יכול לטעון באותה מידע שזה נובע מאותו יצר השרדות אבולוציוני שטבוע בנו, שהנקבות הולכות עם הזכר הדומיננטי בלהקה ולא משינוי בהרגלי הצריחה.
כל הדיון הזה סביב אנשי ה- WOW הוא בעייתי כי זה בעצם מושג שאת טבעת, כך שאני ניזון מהמאפיינים שפיזרת לאורך החיבורון שלך (לא אוהב את המילה פוסט). מה שאני אומר בשורה התחתונה זה שהיום גם מה שתיארת זה רטרו, ואל תבלבלי שנייה בין מין לאהבה. כמו שאני מכיר את חייהם של אנשי ה- WOW ותעידי על כך בעצמך בתור שכזו, אלו נסחפים מהר ומחפשים את ה- WOW הבא. לאט ושקול לא בא על חשבון איכות. (נסי את זה, את עוד צעירה...)
אני חושדת שפיספסת את כל הנקודה.
כשבני הדור שלך (קראתי בכרטיסך נטול הפרטים שאתה בן 30) מדברים על אי התפשרות, הם מתכוונים לדברים בזויים כמו מצויינות חיצונית - הביטויים המאוסים כוסית וכוסון - ועל רשימת סטטוסים וסמלי סטטוס, תארים, כסף, וכו' וכו'.
כשאני מדברת על וואו, אני מדברת על אותו קליק, כימיה בין שני אנשים, גבר ואשה, שמכה בך כמו ברק וכמעט תמיד זה לבנאדם שממש לא מתאים לך, לא מבחינת החיצוניות ולא מבחינת הסטטוסים, אלא להיפך.
פשוט יש משהו בלתי מוסבר, אותו ז'ה נה סה קווה מיתולוגי, שמקשר ביניכם - חיוך, ג'סטות גופניות מינוריות, מיניות עוצמתית אך כבושה, חוויות מהילדות שמשותפות לשניכם ונמצאות איפשהו בתת מודע ורק מתישהו בהמשך תגלו שהן מכנה משותף.
הוואווים שהיו לי, והיו הדדיים, היו עם גברים שממש לא 'התאימו' לי בשום צורה. לכן גם ידענו שזו באמת אהבה אמיתית ולא כניעה למוסכמות חברתיות של מציאת מישהו 'שווה' או 'מתאים' או 'נכון'.
הדור שלך כבר לא יוד מה זה. אני נתקלת המון בצעירים (גם בנים וגם בנות) - בים, בבתי הקפה, במכון הכושר, ומדברת איתם, וממש נכנסת לדיכאון מהאופן האינסטרומנטלי שבו הם תופסים בחירה של בן זוג. כבר לא מדברים על אהבה, או על תשוקה, אלא רק למצוא 'כוסית–על', או 'מישהו מבוסס, שעשה משהו בחיים שלו'. זה מחליא ודוחה.
ההסבר שלי להתפתחות הזאת הוא, שהנורמות הצרכניות פלשו מהתחום הכלכלי לתחום היחסים הבינאישיים ומרדדת אותו עד כדי אומללות לכל הצדדים הנוגעים בדבר. גבר ואשה שהתחברו ללא תשוקה, ללא אהבה, אלא רק כי הוא חושב שהיא 'שווה' ומתאימה לו והיא חושבת עליו אותו דבר, נידונים לחיים אומללים של תסכול וכמיהה לא מוסברת לדבר האמיתי.
וכיוון שפה ושם יש דבר אמיתי כזה - ואני ההוכחה לכך, כי היו לי מערכות יחסים סוערות ומתגמלות מאוד מבחינה מינית ורגשית - אותם בני זוג אומללים תמיד יראו בי ובשכמותי אִיום וישנאו אותנו על עצם קיומנו ועל עצם העובדה שאנשים כמוני עדיין מאמינים באהבה ומחפשים אותה ולפרקים גם זוכים בה.
אני חושדת שפיספסת את כל הנקודה.
כשבני הדור שלך (קראתי בכרטיסך נטול הפרטים שאתה בן 30) מדברים על אי התפשרות, הם מתכוונים לדברים בזויים כמו מצויינות חיצונית - הביטויים המאוסים כוסית וכוסון - ועל רשימת סטטוסים וסמלי סטטוס, תארים, כסף, וכו' וכו'.
כשאני מדברת על וואו, אני מדברת על אותו קליק, כימיה בין שני אנשים, גבר ואשה, שמכה בך כמו ברק וכמעט תמיד זה לבנאדם שממש לא מתאים לך, לא מבחינת החיצוניות ולא מבחינת הסטטוסים, אלא להיפך.
פשוט יש משהו בלתי מוסבר, אותו ז'ה נה סה קווה מיתולוגי, שמקשר ביניכם - חיוך, ג'סטות גופניות מינוריות, מיניות עוצמתית אך כבושה, חוויות מהילדות שמשותפות לשניכם ונמצאות איפשהו בתת מודע ורק מתישהו בהמשך תגלו שהן מכנה משותף.
הוואווים שהיו לי, והיו הדדיים, היו עם גברים שממש לא 'התאימו' לי בשום צורה. לכן גם ידענו שזו באמת אהבה אמיתית ולא כניעה למוסכמות חברתיות של מציאת מישהו 'שווה' או 'מתאים' או 'נכון'.
הדור שלך כבר לא יוד מה זה. אני נתקלת המון בצעירים (גם בנים וגם בנות) - בים, בבתי הקפה, במכון הכושר, ומדברת איתם, וממש נכנסת לדיכאון מהאופן האינסטרומנטלי שבו הם תופסים בחירה של בן זוג. כבר לא מדברים על אהבה, או על תשוקה, אלא רק למצוא 'כוסית–על', או 'מישהו מבוסס, שעשה משהו בחיים שלו'. זה מחליא ודוחה.
ההסבר שלי להתפתחות הזאת הוא, שהנורמות הצרכניות פלשו מהתחום הכלכלי לתחום היחסים הבינאישיים ומרדדת אותו עד כדי אומללות לכל הצדדים הנוגעים בדבר. גבר ואשה שהתחברו ללא תשוקה, ללא אהבה, אלא רק כי הוא חושב שהיא 'שווה' ומתאימה לו והיא חושבת עליו אותו דבר, נידונים לחיים אומללים של תסכול וכמיהה לא מוסברת לדבר האמיתי.
וכיוון שפה ושם יש דבר אמיתי כזה - ואני ההוכחה לכך, כי היו לי מערכות יחסים סוערות ומתגמלות מאוד מבחינה מינית ורגשית - אותם בני זוג אומללים תמיד יראו בי ובשכמותי אִיום וישנאו אותנו על עצם קיומנו ועל עצם העובדה שאנשים כמוני עדיין מאמינים באהבה ומחפשים אותה ולפרקים גם זוכים בה.
כתוב מצויין, ואני מבין למה מרבית האנשים מתחברים.
חלקים ממה שכתבת עוררו בי רגש מעורב: הזדהות וסלידה. נתחיל מהסלידה בשביל הקונטרה. אני חושב שהטור שלך - אנשי ה- WOW מבטא אידאליזציה של כלום, של תפל. מאין הרגשה שהחכיון ל- WOW וה"פרפקציוניזם" שבאי-התפשרות הם הסיבה לזה שאנשים הם לא מאושרים, בודדים, בוכים (ראה הערה *) לעומת זאת, אושרם של אנשים אלו הוא הנשגב והשלם ביותר שאליו יכולה לשאוף נפש אדם, ודאי שהם יותר מאושרים מכל אותם אנשים בגוונים של אפור שחיים בבועה של פשרנות ושלא ידעו שיא של ממש.
זו התופעה שאופיינית למי שחי בתקופה הנוכחית, ויש לו אמצעים ויכולת בחירה. אותם אנשי ה- WOW, מחפשים את ה- WOW הבא מתחת לכל מלחייה בבית קפה שוכחים דבר מה מאוד פשוט: דברים טובים לא באים עם תגית של WOW עליהם. מהנסיון החיים הקצר שלי (ביחס אלייך לפחות) הדברים הם בדיוק הפוכים.
יצא לי להכיר לא מעט אנשי WOW (כולל את עצמי לפרקים) - אלו חיים בשביל הסיפור הבא, בשביל לאמר שהיה WOW וששום דבר פחות מזה לא טוב. מניסיוני המקצועי אנשים אלה לוקים בכושר ההתמדה וההתמודדות שלהם. בסופו של דבר, החיים שלהם בנויים ממספר כזה או אחר של סיפורים טובים, אבל ממספר כפול של תסכולים, כי את ה- WOW האמיתי מגדירים בדיעבד.
אני מאמין שאולי אפשר להוסיף לפתח מחשבתית (כלומר, במחשבה) את הרעיון הזה אבל זה הכיוון בכל אופן. בהצלחה.
בנוגע להזדהות, ראוי לציין שלא הייתי כותב את התגובה הזו אם לא הייתי מתעניין באיך תגיבי עליה.
* לצערי הרבה חלק ניכר מאנשי ה- WOW הם כאלה, למרות שאני בטוח שקריאת הטור שלך גרמה להם לקצת נחת.
לא, זונה לא עוברת מפרח לפרח. לא זו היתה הכוונה.
מה שהתכוונתי לומר הוא, כשאני ניגש לקשר אני מסתכל
רחוק ולא על סיפוק יצרים מיידי.
קשר ארוך טווח בנוי על אהבה, כבוד הערכה ולא על התאהבות.
קשר המתבסס על יצרים, אני מאמין שאין לו סיכוי, אלא עם כן ישנן
סיבות פתולוגיות שלא כאן המקום לפרט....
יש פתגם שאומר (וכבר השתמשתי בו כאן בקפה):
קשר בונים לאט לאט, חומוס עושים באהבה.
הייתי, חוויתי, נהניתי. היה נפלא!!!
כשראיתי שאין שם שום דבר מעבר לתשוקה נטו הלכתי.
התשוקה כפי שגם את הודית, נעלמת כמו שבאה,
עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש...
ומה אז? יאללה נקסט...
אם זה מה שאת מחפשת, לעבור מפרח לפרח, שיבושם לך.
אבל נחמד להיות החשוד העיקרי.
תמיד חשודים בעיניי אנשים שנוח להם מאוד לפטור בכינוי יצרים ותשוקות את הרגשות העמוקים ביותר שהנפש האנושית מסוגלת להגיע אליהם. כשהחיבור הוא הדדי, האהבה מהסוג הזה מעלה אותך לספירות העליונות עד שאתה שר עם מלאכים.
כמובן שאנשים שלא חוו את זה מעולם פשוט לא יודעים על מה הם מדברים.
איפה היו הספרות והאמנות ללא ה'יצרים והתשוקות' האלה?
באמת אנה קרנינה התנהגה לא בסדר. שתתבייש.
נשלח לפינה גם את אוסקר וויילד, ארנסט המינגוויי, הנרי מילר, צ'רלס בוקובסקי ופיליפ רות. באמת לא יפה מצדם.
תמיד חשודים בעיניי אנשים שנוח להם מאוד לפטור בכינוי יצרים ותשוקות את הרגשות העמוקים ביותר שהנפש האנושית מסוגלת להגיע אליהם. כשהחיבור הוא הדדי, האהבה מהסוג הזה מעלה אותך לספירות העליונות עד שאתה שר עם מלאכים.
כמובן שאנשים שלא חוו את זה מעולם פשוט לא יודעים על מה הם מדברים.
איפה היו הספרות והאמנות ללא ה'יצרים והתשוקות' האלה?
באמת אנה קרנינה התנהגה לא בסדר. שתתבייש.
נשלח לפינה גם את אוסקר וויילד, ארנסט המינגוויי, הנרי מילר, צ'רלס בוקובסקי ופיליפ רות. באמת לא יפה מצדם.
וואוווו. איזו אומללות. חוסר יכולת אלמנטרית
לשלוט ביצרים ובתשוקות ולהפוך את זה "לדבר האמיתי".
לא פלא שמגיעים לאלכוהול וכדורים.
עצוב עצוב.
הזמינו אותי לפוסט הזה אז באתי-
גונבה לאוזני השמועה-
שמתקיים פה דיון מקביל לדיןו בפוסט שלי-
אז להלן דעתי ודעת חברי בנושא-
http://cafe.themarker.com/view.php?t=172217
גברים יקרים,
לא מתחבר אישית עם שום תגובה כאן.
אני מריח פחד, חוסר כנות, חוסר אותנטיות.
והגרוע מכל, כמעט כל אשה הגיבה קצת יותר בגבריות מכם...
טוב שלא השארתם סמיילי עם דמעות.
נורא ורוד כאן, צביקי
סוף סוף האמת וכל האמת על א-א-ב-ה
או על התאהבות, אבל מי מדקדק במונחים
כשמונח לו וואוו במרחק נגיעה
ישלי רק דבר אחד להגיד אחרי שקראתי את הכתוב כל כך יפה...
WOW
או כמו שכולם כבר יודעים ...
ואוווווווווווווווווווווווו
אהבתי , אז בואי לאכול אצלי קרמבו לפני שייגמר:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=161516
היה,
יש זיכרונות ניפלאים
וואו, איזה פוסט...
אם אפשר לדמיין את זה, צריך לממש את זה
פעם כן (ואפילו רצוי)
היום - מעדיף אהבה מובנת (נכון, פחות ריגוש בהתחלה, אבל הרבה יותר מעניין בהמשך)
וכוכב על הפוסט היפה
באיזשהו שלב מבינים שאפשר גם GROWING IN LOVE במקום ה FALLING IN LOVE - וזה לא פחות טוב או אפילו יותר. יותר איטי, אבל יותר עמוק. וגם מחזיק יותר זמן. אולי לחיים.
מאיה,קודם כל זה לא פייר שאת בתפקיד של האידאליסטית ואני כביכול בעל הגישה הפוריטנית וזאת בשעה שאני לא מכיר הרבה טיפוסים אידיאליסטים כמוני.אבל מיילא,אם קיבלתי את התפקיד של הדוויל אדווקט אשתדל למלא אותו במסירות.
במענה לתגובתך את צריכה לזכור שבסוף של כל קראש צריך ללכת למכולת,ולהוריד את הזבל,ולעזור לילד בשיעורים,ולהביא פרחים מידי פעם,וליזכור את יום ההולדת,ולהעיר אותך בבוקר עם נשיקה וכו' וכו'.אז עם זה צריך לחיות,ובזה צריך ,בסופו של קראש ,להתאהב.
הבנתי לליבך מאיה.אבל אם יורשה לי להעיר.אני סבור שכולנו מחפשים וואו ולא חלקנו.אלא שלכל אחד הוואו שלו.לאחד\ת עושה את זה היופי,לאחד\ת עושה את זה הכסף,לאחד\ת האיננטלקט ולאחרים הלב וכו'.זאת ועוד,לא נעים לאמר אבל כולנו דומים[דומים אמרתי לא זהים]במיכניזים הרגשי שלנו ואפילו בתאורו של מושא אהבתנו.שהרי,רובנו לפחות ישמחו למירב התכונות ה"חיוביות" שיהיו בבן זוגנו. מה איכפת לי אם האהוב שלי יהיה גם חכם,גם עשיר,גם רגיש,גם מתחשב,גם יפה ,גם חתיך וכו'.לא ניזרוק אותו בגלל יתר תכונות "טובות".
אם כך מה הוא בכל זאת ההבדל בינינו?ההבדל הוא בפשרות שאנו עושים.לא, לא,הפשרות עם האחרים.הפשרות שאנו עושים עם עצמנו.כי עם התפשרנו עם עצמנו ולמדנו לקבל לפחות חלק מ"המגרעות" שלנו,כי אז נילמד להתגבר על חלק מהמגרעות של הטיפוסים הלא מושלמים אותם אנו בוחרים בסופו של דבר כבני זוגנו.אנו חייבים לעשות זאת בזוגיות מוצלחת מכיון שבתום כל תהליך של התאהבות[שיכול להימשך לפי המחקרים עד שנה שנתיים],האביר חייב לרדת מהסוס הלבן,ואז רואים פתאום כמה שהוא יכול להיות מעצבן.איך חיים עם זה ועדיין אוהבים וואוווווו,זה סוד האהבה והזוגיות שאף אחד עוד לא טרח ממש לגלות לנו אותו.
שיהיה יום מקסים.
כל כך מתגעגעת לתחושה הזאת.
אחלה טקסט
מיא יש לי שתי בשורות האחת רעה והאחת טובה:
נתחיל בטובה המחלה של אנשי הוואו ידועה - התמכרות לאוקסיטוצין, נוירוטרנסמיטור (מוליך עצבי) המשפיע על קשרים חברתיים ואמון ביניהם (יאנו אהבה) ומופרש בזמן אורגזמה אצל נשים וגברים. ההתמכרות עצמה לא קטלנית (באופן ישיר) ולוואי וכל הנשים היו מכורות לנוירוטרנסמיטור הספציפי הזה.
הבשורה הרעה היא שהרבה מכורי אוקסיטוצין נוטים לקפוץ בנג'י בלי לבדוק שהחבל מחובר, או לחליפין לצאת באמצע הלילה ממטוס בלי לבדוק שיש מצנח. (נצפו גם מקרים שיצאו גם באמצע היום). אבל לא נראה לי שאת שיכת לטיפוסים הללו.
קבלי כוכב וואו
כוכב!
נראה לי שאני חבר במועדון שלכן...אנשי הוואו - הם האנשים שאינם מתפשרים
הבעיה שוואו שכזה מגיע רק אחת ל...
איך מחזיקים מעמד באמצע ?
בהחלט מכורה לתחושה הזו. יופי של פוסט.
השאלה כעתהיא: איך נגמלים מזה? או לפחות איך ממתנים?
המרדף הזה לפעמים קצת מעייף...
לחיי הדברים האמיתיים ללא פשרות בכל התחומים
לא אמיתי לא קונה
כוכב
בתור אשת WOW ששכחה מהיותה כזאת לכמה שנים טובות,
אני מזדהה לחלוטין ומרחמת על כל מי שלא כזה....
העליות שאנשי ה-WOW חווים שוות הכל.
גם את הירידות שבאות לאחר מכן...
עד ה-WOW הבא...
.