כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    איש הפלדה

    בעמודים אלה תוכלו לבהות בלי מטרה

    ארכיון

    כל הנורא והטוב 2

    7 תגובות   יום חמישי, 24/6/10, 21:05


    קול חבטות וצעקות חזקות העיר אותי מהשינה.  ממש כמה דקות לפני זה, היה נדמה לי שאני עומדת ברחבה גדולה מכוסה בחול. רוח חזקה נושבת ומסביבי דולקים הרבה לפידים ונרות. אני לבושה בשמלה חגיגית ולבנה, דומה מאוד לשמלה של דודה רבקה שאמא לבשה בחתונה, ואני מנסה בכל כוחי לשיר את השיר הידוע מתוך ההצגה "חנהל'ה ושמלת השבת": 

    "בחנוכה אמא תפרה

    שמלה יפה שמלה צחורה

    שמלונת לי כה לבנה

    בחוט של תכלת רקומה" 

    ובהתחלה חשבתי שזאת המורה למוסיקה שצועקת עלי שאני מזייפת ושזה בושה וחרפה איך שאני שרה, במיוחד ילדה מוסיקאלית מוכשרת כל כך כמוני, שכבר יודעת לנגן יותר משיר אחד באקורדיון ובפסנתר, ושתמיד בוחרים בה להיות בשורה הראשונה של הבנות במקהלת בית הספר, או שזו השכנה מהבית ברחוב יהודה הלוי שלוש, שהבעל החייט שלה היה מתעורר כל לילה ופוחד שהגרמנים שוב באים לקחת אותו, אבל הצעקות והחבטות לא באו מהבית השכן הצמוד אלינו, שאפשר היה לפעמים לשמוע כל מילה שנאמרת בתוכו, אלא דווקא מלמעלה, מכיוון הגג, כאילו מהומת אלוהים מתרחשת עכשיו מעל השכבה הדקה של העננים ועוד מעט יפתחו שערי השמיים וגשם כבד ייפול עלינו, מלווה בסופה חזקה של רעמים וברקים.  

    והאמת היא שבהתחלה לא ממש רציתי לפקוח עיניים, והתחשק לי מאוד להמשיך לעמוד שם בחלום, ברחבה המכוסה חול, למרות שבית הספר כולו היה שקוע פתאום עמוק בתוך המים, ורק אני עמדתי על מין רפסודה שהורכבה בחיפזון מכמה גזעים של עץ איקליפטוס, כמו ניצולה מאיזה ספינה טרופה שלא עמד לה כוחה והיא נעצרה כמה קילומטרים מחופי הארץ, וכל נוסעיה היו נאחזים עכשיו בשברי עצים, חובטים בכל כוחם במים ומנסים לפלס את דרכם אל החוף. אבל הצעקות מהגג לא פסקו, ולבסוף נעלמו לגמרי שרידי החלום והרחבה המוארת בנרות, וכיתות בית הספר השקועות עד היסוד במים, ואני פקחתי עיניים וראיתי שגם בני הדודים שלי זהבה ויצחק לא נמצאים במיטות, ושכל הדירה הקטנה עומדת מוארת וריקה מאנשים, למרות שהיה כבר מאוחר מאוד בלילה.

     ולרגע לא הבנתי לאן נעלמו כולם, ואפילו נתקפתי לרגע בבהלה גדולה שמא אולי שוב פרצה פה מלחמה, והם נאלצו לארוז בחפזון כמה תיקים ולהכניס אליהם דברי אוכל, ממתקים ובקבוקי מים, משאירים רק אותי לבד בדירה מאחור, אבל מהר מאוד שמעתי קולות מוכרים וקרובים מלמעלה, ושמתי על עצמי סוודר כחול שסבתא צפורה סרגה לי פעם, ויצאתי החוצה למדרגות התלולות שדרכן גלגלתי פעם את מנשה הילד הג'ינג'י של השכנים, שהיה רודף אחרי לפעמים עם מוט ברזל, אולי בגלל שהוא היה מאוהב בי עד הגג. 

    הצעקות מהגג לא פסקו ואני עליתי למעלה.  ושם למעלה על הגג כבר עמדו כמה עשרות אנשים, מנשה החייט מהבית השכן, ואפילו יוכבד השכנה הדתייה מהקומה מעלינו, שהיה לה סרטן בעין והיא הייתה זקוקה למישהו שיזליף לה כל יום טיפות בעין, אבל האנשים לא כל כך מיהרו לעזור לה, כי הם פחדו שגם הם עלולים להידבק במחלה הארורה, ואבא ואימא ודוד משה ודודה רבקה, כולם עמדו שם למעלה צפופים ודחוקים, צועקים ונרגשים, אבל חלקם, במיוחד הילדים הקטנים שעלו בגופיות ובפיג'מות, החניקו לצד קולות הדאגה והכאב גם קולות צחוק פרועים, מלאים במשטמה, רוע וארס, כי בקצה הגג עמד לו האיש הבודד שבא עם אבא ודוד משה באונייה,  עירום כביום היוולדו. 

    ומישהו צעק לו:

    "תרד. תרד משם אלימלך. תרד. אתה השתגעת לגמרי!". 

    אבל האיש הבודד שבא עם אבא ודוד משה באונייה, פשוט סירב לרדת משם, הוא עמד שם על הגג, מייצב את גופו העירום מעל דודי מים, והאנטנות וחבלי הכביסה המתוחים, כאילו שהוא מכוון את עצמו רחוק מאוד מעבר להם, מעבר לבתים ולגגות ולמלונות החדשים והמפוארים שהולכים ונבנים על רצועת החוף, ומעבר לגלים המכסיפים ומחווירים לאור הירח. רחוק מאוד משם, מערבה, לעבר החושך הנורא המכסה על הכל, כאילו שהוא מתאמץ בכל מאודו ובכל כוחו לשוב ולשמוע את קולם הגווע של קרוביו הנספים, שנשארו שם הרחק מאחור בין גדרות התיל של מחנות הריכוז.  הוא עמד שם לוהט וחיוור, כל גופו מזיע ומאדים מהמאמץ לצלוח באחת את כל המרחק הענק הזה שנפער בין חופי הארץ, ובין האנשים השקופים שהציצו אליו מכל עבר בדמיונו, מלבינים בתוך ראשו כמו רוחות רפאים, והוא מנסה בכל כוחו להסות את כל הדיבורים העצלים והשיחות הבטלות של יום שישי, ואת רעש הפיצוחים ובקבוקי הבירה שנפתחים, ואת המוסיקה הקצבית שמתחילה לפעפע מאחד ממועדוני הלילה הסואנים שנפתח זה לא מכבר באחת השכונות בדרום העיר, עומד שם עצוב ובודד כל כך, איברו הזקור בידו. 

     וכך הוא המשיך לעמוד שם עוד שעה ארוכה, משופד בקולות הצחוק של הילדים שהלכו והתגברו והתעצמו לכדי תסיסה מכוערת סביבו, עד שמישהי מהקהל הרב שנאסף למעלה וגם למטה, ניגשה אליו וברוך לא יתואר כיסתה אותו בשמיכה, ואחר כך הובילו אותו כמה אנשים בעדינות במורד המדרגות עד לאמבולנס שחיכה לו למטה בפאתי הרחוב, במנוע רוחש ובאורות אדומים מהבהבים.

    *מתוך ספר חדש בכתובים

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/6/10 00:07:

      צטט: גולדמן1955 2010-06-28 18:07:06

      יפה. קולח

       

      תודה אלכס!!!

        28/6/10 18:07:
      יפה. קולח
        26/6/10 18:20:


      ע צ ו ב !!!!

       

       

      מירה

        25/6/10 19:42:

      צטט: 2tsade 2010-06-25 19:11:09


      יפה, אודי.

      טעימה שנייה ומתאבנת מהספר.

      אני לא יודעת, אולי כבר כתבתי את זה בפעם הראשונה שקראתי את הקטע שפרסמת אז, ואולי אני סתם מבולבלת, אבל עכשיו בא לי לומר לך שזה מזכיר לי מאוד סצנה מ"זיכרונות" של פליני, שזו מחמאה מופלאה, האמן לי.

       

      שבת שלום :-)

      גלי

      היי גלי

      לא. נדמה שלי שלא כתבת את זה בפעם הראשונה

      אבל גם אם כבר כתבת, זה כייף גדול לקבל שוב כזאת מחמאה....

      פליני זה אילן גבוה במיוחד

      אז אני מעדיף לרבוץ כרגע בצילו

      ולחלום שכתבת את זה כבר בפעם הראשונה :-)

       

      שתהיה שבת שקטה וטובה לכולנו

      אודי 

       

        25/6/10 19:11:


      יפה, אודי.

      טעימה שנייה ומתאבנת מהספר.

      אני לא יודעת, אולי כבר כתבתי את זה בפעם הראשונה שקראתי את הקטע שפרסמת אז, ואולי אני סתם מבולבלת, אבל עכשיו בא לי לומר לך שזה מזכיר לי מאוד סצנה מ"זיכרונות" של פליני, שזו מחמאה מופלאה, האמן לי.

       

      שבת שלום :-)

      גלי

        25/6/10 06:15:

      תכתוב עוד אודי, אתה עושה את זה מצוין :)
        24/6/10 21:55:

      תודה על תשומת ה

      פרופיל

      אודי בן סעדיה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      האתר שלי