בין הבדים
פוסטים פופולאריים
-
זה לא טריקו – זו סימפוניה
18/7/10 | 7026 צפיות
-
יש אלוהים?
29/6/11 | 1820 צפיות
-
מה קורה כאן? ומה אנחנו יכולים לעשות?
18/12/11 | 1055 צפיות
-
בגד או בגידה? (פוסט שישי בסדרה)
25/8/10 | 3677 צפיות
-
לא מערבבים משפחה בעסקים (?)
13/4/10 | 899 צפיות
-
מה ללבוש?
15/11/10 | 3873 צפיות
פוסטים אחרונים
- על יחסים ויחס 23/8/14
- הייתי בגן-עדן 4/10/12
- הרגל של אישתו כואבת להם 26/1/12
- בדיוק היום לפני שנה 15/1/12
- ג'נראל-פיס ג'וניור 23/12/11
- מה קורה כאן? ומה אנחנו יכולים לעשות? 18/12/11
בגד או בגידה? (פוסט ראשון בסדרה)
 (אמא ואני ארוזה בידיה) בגיל הרך, בחורף, האמהות שלנו סרגו לנו תחתונים. (אני כותבת בגוף ראשון רבים כי כך ראינו את העולם אז, בקיבוץ). הן האמינו שהקור גורם למחלות. שלא נדע...! את "תחתוני-הצמר" היה עלינו ללבוש מעל מכנסי-טרנינג. דמיינו את המראה, דמיינו את התחושה...
 (אני מדגמנת מכנסי-טרנינג)
קשה לתאר במילים את הסבל שחוויתי במכנסיים הקצרים שהיו אז במודה לאורך שנים רבות (לאופנה קראו: מודה): גומי במותן וגומי בפתחי ה"פולקעס". שלא להזכיר את הנעלים הגבוהות והגרביים הלבנות. הרגשתי עגולה וקצרת רגליים, אוי לי!
 (אחי ואני קורבנות-מודה)
קולקציית-הדגמים שנחשפתי אליה בילדותי, בבועה הקיבוצית, הייתה מצומצמת ודלת-השראה. מה גם שלא הייתה לי מלתחה משלי. ארון-הבגדים היה שייך לכל ילדי-הגן. ותמיד, ת-מיד, הבגדים היו בכמה מידות גדולים ממידותיי. כך הבטיחו המבוגרים שימוש במוצר למספר בשנים. בשנים הראשונות לחיי לא ידעתי שקיימות אופציות לבוש אחרות ממה שהכרתי בקבוץ. עד שהגיע היום הגדול בו נפתח בפניי העולם הרחב: אבא מצא את דודיו שעזבו את פולין לטובת אמריקה לפני המלחמה!!! ואז... הגיעה החבילה הראשונה מהדודים!!! היו בה שמלות!!! הייתה שם שמלה מבד ניילון. שמלת-מלכות ירקרקה ועליה פרחים קטנים ורודים, וכפתורים קטנים שחורים ובכיפתם יהלום נוצץ. מדדתי את השמלה. נשימתי נעתקה. פאר כזה לא ראיתי מימיי. רצתי החוצה להראות לעולם את היופי...
בקשתי מאמא שתרשה לי ללבוש את השמלה תמיד. אמא אמרה שהיא מרשה לי, אבל לא בטוחה שהקיבוץ יסכים.
(אין לי צילומים עם השמלה ההיא. חייה היו קצרים. היא נקרעה בקרוסלה או בנדנדה. זמן רב לבשתי אותה על אף שהייתה קרועה ובלויה).
 (שמלת ניילון בסגנון הנכון)
זו הייתה תחילת-דרכי. על גלגוליה אספר בפוסטים הבאים בסדרה |
תגובות אחרונות
-
face
בתגובה על על יחסים ויחס
-
מרב 1956
בתגובה על ביקור באיתמר – פוסט מצולם
-
עינת עופר
בתגובה על הייתי בגן-עדן
-
גלילה ונגרוב
בתגובה על הרגל של אישתו כואבת להם
-
מטפלת באמנות- איריס
בתגובה על מה ללבוש? (1)
-
גלילה ונגרוב
בתגובה על בדיוק היום לפני שנה
תגובות (89)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
פוסט צוחק ודומע
ריגשת אותי עם השמלה ההיא
תודה רבה אורית
וברוכה הבאה
סיפור מקסים
אין כמו סיפרים מהחיים.
היי רותי
ברוכה הבאה בצל קורתי
תגובתך מחממת ת'לב
יש לי חולשה לקבוצניקים
תודה רבה
יש לי בדיוק אותה תמונה עם הטרנינג
אבל מקיבוץ אחר.רק שלי לא היה אח כזה מדליק!
המכנסיים הקצרים האסופים בגומי חובק הירכיים
נראה לי כבר חזרו לאפנה. ואם לא ....הם עוד יחזרו.
כיף לקרוא אותך.יש משהו משותף בדרך השימוש שלך במלה כמו בבד
חתוך בדיוק ובנועם.
אוהבת רותי
העלתי לכבודך את הצילום שלי
כשמנסים להלביש טומבוי בשמלת פליסה
שאמא שלי כמובן תפרה
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1649724
פאבריציו
ע"פ התגובות כאן
מסתבר שמכנסי-הגומי השאירו
חותם בלב האומה
תודה לך
זוכר טוב את המכנסיים הכחולים עם הגומי
בצדדים. הם לא היו "במודה". הם היו "מדים"
אזרחיים של ילדות ישראלית שבעת צנע.
מה זאת אומרת?
מפת השולחן שאמא שלי יצרה
זו שאת ראית אתמול ונמצאת בגלריה שלי
היא מחוט dmc שהיה מספר 1.
כל חיי היו חוטים מכל הסוגים
מלא סיכות לגזרות
ומטים.מכונת תפירה זינגר.
כך חייתי. עם שמלות בובה.
אני אצרף לך צילום על הבוקר
שלי עם שמלה שאמא שלי תפרה
ותביני שהיא חשבה שאני בובה.
איזה מתוקה!!!
הבגד סרוג כנראה בחוט דה אמ צה - זוכרת את החוט הזה?
הגרביים. מותק, ההורים שלנו שבאו מארצות אירופאיות
לא יכלו לדמיין אוטפיט ללא גרביים - פשוט הופעה לא מושלמת
הסרט
אני מוכנה גם היום לקשור סרט לראשי
פשוט נמסה מזה
הטלפון היה אביזר הכרחי בכל צלמנייה (היום: סטודיו לצילום)
זה היה אז סמל ל"קידמה"
איזה יופי
תענוג!!!
תראי אותי עם הסרט על הראש
אבל תתיחסי לבגד שאמי
סרגה לי- בגד תינוקות מצמר
זה היה אופנתי עלק.
אבל היה כנראה פחות חם
מאשר היום.בכל זאת זה קיץ
ואני בת 3.
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1077444
השמרנות שגדלתי לתוכהעוררה בי יצר מרידה
(מעניין שזה התבטא בעיקר בלבוש ולא בתחומים עקרוניים יותר)
שבירת מוסכמות הפכה ללחם חוק
היו "מתנדבים" מסקנדינביה בקיבוץ
הם לבשו סוודר עם שרוולים ארוכים
ומכנסים קצרים
זה נראה בעיני אז (גם היום) כשיא ה"קוליות"!!!
כך גם ערבוב של צבאי עם מלמלות
או שרוואל עם ז'קט מחוייט
תודה מותק
היי גלילה (שוב),
ראשית, באשר לשימוש בוורוד פוקסיה וסגול לילך, אין בשום פנים ואופן לבלבל ביני לבין נסטוקייה וברוטוסקייה -- מדובר בשתי ישויות שונות לחלוטין...
אם מישהו מהאנשים שמכירים אותי בעולם ה"אמיתי" היה שומע שאני בכלל שוקלת לעשות שימוש בוורוד פוקסייה אני חוששת שהיו שוקלים "אשפוז כפוי" מחמת חשש לטירוף הדעת מצדי...
שנית, בדיעבד אני יודעת שה"קטע" שהיה לי עם נעליים גבוהות נבע יותר מצרכים בריאותיים -- יש לי "קרסול חלש" שגורר עמו בעיית שיווי משקל פיזי, והתמיכה שמעניקות נעליים גבוהות לאיזור זה של הרגל, ככל הנראה, סיפק פתרון קל וזמין. לימים, עוצמת הבעיה הזו נחלשה, לפחות ברמת היומיום בחייה של עירונית שכמותי, ועמה גם הצורך בנעליים גבוהות (למעט טיולים בחיק הטבע)...
שלישית, ד"ר מרטינס -- בחיי שהזכרת לי נשכחות. גם לי היו פעם זוג נעליים שכאלו (צבע בז' בהיר) -- לתמוך בקרסול המסכן שלי הם ממש לא הועילו (מה גם שאז כבר פחות נזקקתי לתמיכה שכזו, כאמור), אבל להוציא את אמא שלי מדעתה, זה דווקא היה ממש פנטסטי...את מבינה, מילא, שבעיניה היה מדובר בנעליים מכוערות במיוחד, אבל שהבת שלה שלא היתה בדיוק "טיפוס צבאי", בלשון המעטה, תלך מרצונה החופשי עם מה שנתפס בעיניה כנעלי צבא למהדרין -- זה פשוט נשגב מבינתה...
אין ספק :)
לאה'לה
איזו תגובה מדליקה!!!
טרייד אין
היי מתוקה
אני מודה שכוונתי היתה לסדרות שירה
שניתנה להן כותרת
הרי שם אני מסתובבת כל העת.
וטרנד - מזכיר לי מסחר חליפין
אופנה, נוהג, להיט - משהו נוסח זה
חיבוק
לאה
המלצות בדרך
סמדר יקירתי
עלית על התכנית שלי, הפוסט הבא יהיה על פורים....
הנושא של העברת בגדים בשרשרת נשמע לי טראומטי ביותר.
כבר בילדות בקבוץ חשוב היה לי שהבגדים שלי - ישארו שלי
בכיתה א כבר לכל אחד ואחת מאיתנו היו הבגדים שלו
(בהבדל מארון בגדים משותף עד אז)
הבגדים שלי הם "אני"
תודה
על תגובתך המורחבת
קודם כל נחמד תמיד לראות תמונות ילדות בשחור לבן.
במיוחד היום כשהכל צבעוני ותלת מימד ואינטרנטי... ומה לא.
תודה שהזכרת לי חלקים בילדות.
אמנם לא גדלתי בקיבוץ אבל גדלתי בעיירת פיתוח בצפון.
גם אצלנו הבגדים לא היו בשפע. חלק קבלנו מקרובי משפחה ומחברים.
למזלי הייתי הגדולה אז העבירו את הבגדים ממני לאחיותי.
עד היום זוכרת את המכנסיים המנופחים ואת הסימנים שעשה הגומי במקומות שלחץ.
בפורים הייתה שכנה שהייתה לה תיבת תחפושות וכל שנה בחרנו תחפושת מתאימה בתשלום סמלי.
מחכה לפוסטים הבאים. בחרת נושא מעניין ומרענן...
לאה'לה
בעיני אז
מי שהיתה לו שמיכת מלמלה היה מולטי-מליונר!
בלוחמי...למזלי היתה גמישות ופתיחות מאז ומעולם לגבי רכוש פרטי
אפילו הבנות מהקבוצה שלי הזכירו לי היום שהמחסנאית
היתה מביאה לי ולרוחלה בגדים אחרים מאשר לשאר הבנות
כי ידעה שיש לנו טעם אחר - מעניין. הא?
אני מקווה שכמשוררת את ערה לעובדה שהיום אין להשתמש בביטוי "מודה"
(להוציא את אלה שמדברים יידיש)
היום אמרי: טרנד.
לא נתתי דעתי לטרנד הסדרות ב"קפה"
אבל אך טבעי הוא שמעצבים ניחנים בחוש ליצור טרנדים
והרבה פעמים אפשר לטעות ולחשוב שמשהו מעתיק
למרות שזה לא מה שבאמת קורה
תודה לך יקירתי
על הכול
מירי יקרה
אני מזדהה עם אחמך ואיתך גם יחד.
כמוהה הלכתי הרבה יחפה
ובדורך, כשהפציעו לאויר העולם נעלי-מרטינס - התאהבתי בהן
אלא מה?
לא עלי, כי באמת לא מתאים לי לפרופורציות שלי
אבל אני מאוהבת בשילוב של שמלמלות נוטפות נשיות
ונעלי-בנים
אצל נשים רבות יש את הקטע הזה:
להתפנק בבגדי-גבר: טי שרט, סווצ'רט
הטרנינג הכי כיפי שלי הוא זה שגנבתי לאחי
תודה יקירתי
אה, למה דוקא אצלי ויתרת על גווני הסגול והפוקסיה?
ממש מעליב
שקדיה יקרה
אשמח מאוד אם תעלי כאן צילום של בתך
שהרי יש לי עונג מיוחד לצפות במגוון סגנונות לבוש
אנא...
תחתוני-הצמר
פגשתי היום את בנות הקבוצה שלי
הן לא זוכרות את התופעה
מקווה שיפשפשו בצילומי ילדות
אם ימצא צילום אעלה אותו כאן ברוד הדר
תודה לך
על הביקור
וואללה??? גם לי נדמה שאני יודעת איפה היא היתה...
..
היי חומד
{פתאום כולם כותבים סדרות
מן מודה שכזאת}
התמונות הראשונות במשפחתנו
היו תמונות עירום על שמיכת מלמלה
גם זו היתה מודה
מתמונות אלה לא נשאר שריד
המוקדמת ביותר הנמצאת ברשותי
היא תמונת סיום בית-הספר העממי
אני מופתעת שהקיבוץ התיר לחרוג מן ה"מדים"
והצלחת לבלות את השמלה עד תומה
סיפור חיים
ותמיד, ת-מיד, הבגדים היו בכמה מידות גדולים ממידותיי - זה מה שנקרא לגדול אל הבגדים
בחיי אני מכיר את הגדר הזאת....
שוקי
גלילה, קודם כל --תודה רבה על פוסט נוסטלגי מקסים שמצליח "להעלות נשכחות" גם אצל מי שלא חיו כלל אז (כולל אמתך הנאמנה, כמובן)!!!
חוצמזה העין שלי הבחינה במשפט הבא אצלך: "שלא להזכיר את הנעלים הגבוהות והגרביים הלבנות. הרגשתי עגולה וקצרת רגליים, אוי לי! " ולא יכולתי שלא להיזכר בתהפוכות הדורות גם בין אמי לביני בעניין זה, רק בכיוון ההפוך. אמא שלי אכן גדלה על הנעלים הגבוהות שאת מתארת ודי סבלה מהם, ולכן כשבגרה הפכה ל"יחפנית" היכן שרק נתאפשר לה. אלא שלפלצותה הרבה כעבור אי-אלו שנים נולדה לה בת (זו אני) שבוודאי במהלך בית הספר היסודי התעקשה לנעול נעלים גבוהות, ולא עזרו כל תחינותיה של אמי בעניין הזה... איך שגלגל מסתובב לו הא?!
תחתונים מצמר? חוש הומור מפותח היה פעם בקיבוצים. באמת המון מעצבות הן קיבוצניקיות, כנראה הטראומה עושה יצירתיות לא רעה בכלל.
היית צריכה לראות איך הבת שלי מתלבשת. מדהים, ויש לה טעם לעילא ולעילא. כיף להיות היום מתבגרת, אין מה לדבר. בלי טראומות ובלי עומס גלותי ו/או סוציאליסטי מיותר.
יופי של פוסט, ואת ארוזה בידיים של אמא - תמונה מהממת!
אויש אויש אויש
איזה מתוקה!!!
מי קשר לך ת'סרט?
נראה לי שקשרו לך סרט עם 2 לולאות
זו הייתה מומחיות של יחידות סגולה - זוכרת?
במיוחד בשבילך...סרט על הרא ובובה חמודה ביד
ותודה ל ך שהזכרת...
דורית
תגובתך נעמה לי
אם באופנה עסקינן
הא לך פוסט על אופנה-חרדית
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1645799
תודה רבה
וברוכה הבאה
...איזה יופי הבאת לי בשבת בבוקר. בגדים, קיבוץ,נוסטלגיה, מכנסיים -עם-גומי, ימים של תום
שלא יחזרו, כנראה. ואיזה יופי של "תיקון" עשית היום כש את מתעסקת בעיצוב בגדים.!!!
יופי לי שבמקרה "נפלתי" עלייך......
ד ו ר י ת
ורד יקרה
אני מנסה בסדרה הזאת להציף
אנקדוטות שהביאוני הלום
תוך כדי כתיבה
אני מגלה הקשרים שלא נתתי דעתי עליהם
לפני כן
וזה נעים
תודה לך
וברוכה הבאה
הי גלילה,
נהנתי לקרוא את הנוסטלגיה שלך שאת מעלה
כנראה שהניצוץ לדרכך המקצועית החלה להיסלל כבר מאז
שבת מקסימה
ורד
יוכי'לה
איזה כיף שהזכרת את הסרט עלראש!!!
לבן או ורוד
רחב
מבד סטין
אויש, היינו בונבוניירות אירופאיות מתוקות כאלה...
תודה לך יקירה
על התגובה והאזכור
פקה-פקה
הביצים? שלולית ביצים!
אני גנבתי מבנות הקבוצה של אחי שנות-טובות ותכשיטים שהוחבאו במכנסים האלה
עד היום אני אכולה ברגשות-אשם
תודה מותק
וברוכה הבאה
מעניין שוקי
פרצוף שכזה + כשרון
מסייעים להשאיר את העוני מאחור
כל הכבוד
אופירי מקסים שלי
אני חושדת בך שאתה אוהב אותן
בשמלות אמריקן פרינסס
בלרינות של החיים. הא?
אתה כבר יודע שכיף לי לפגוש
אותך
בל
מקום
סלין יקרה
נכון, הגומי בכסים באמת הגן עלינו בשיעורי-ההתעמלות.
אצלי סדרי-העדיפויות הם כאלה
שהייתי מוכנה לוותר על שיעורי-התעמלות - ובלבד שלעולם
אבל, לעולם, לא אצטרך ללבוש דגם שכזה
ואם חלילה מסתובבת לידי איזו שאפה ארוכת-רגליים
שהמכנסיים מחמיאים לה - עדיף לי לברוח
לקצה השני של העולם.
אני לא צוחקת
ניפגש בהמשך
שם אתאר את עניין ההתאמה האישית של הבגד לאישיות
תודה יקירה
ותודה שהבחנת ביופייה של אימי
הנערצת
עונג של ממש לקרוא את הפוסט שלך..והתמונות...
וכן גם בתל אביב, במעוז הבורגנות של אז היו מכנסי ההתעמלות עם הגומי
שלפעמים לבשנו אותם מתחת לחצאית שלא יראו חו"ח
והחבילות מאמריקה..עם השמלות...
ועכשיו גם נזכרתי בשמלה שתפרו לי לבת מצווה.
מוכרחה לפשפש באלבומים לחפש תמונות.
וסרט על הראש היה לך???
WOW לפי התגובות שכאן אפשר לפתוח מועדון לקשישות וקשישים.
( ----:"
אוי איזה תמונות!
לאמא שלי יש בול כאלה.
והסיפור הקבוע שלה, בו היא מתארת איך חבורת ילדים, וביניהם היא, "סחבו" ביצים מהלול והחביאו אותן בתוך מכנסי הגומי הקצרים.
מתישהו הם שמעו קולות וברחו כל עוד נפשם בם מהמקום. כשהגיעו למקום מסתור בטוח (אחרי ריצה ארוכה), נחתו על האדמה, עייפים ומותשים, כשביצים עדין מוסתרות במכנסיים הקצרים!
צף אצלי באיזה מקום בזכרון השחוק שלי...
שוקי
גלילה יקירתי.
אני גדלתי כילד אני (עובדה שהבנתי די מאוחר בחיי) 1938
גידלה אותי אימא שאבי נטש אותה לעולם אחר כשהייתי בן 11 חודשים.
אמא שסיימה אוניברסיטה בברלין בהצתיינות יתרה לפני שעלתה ארצה.
מוכשרת וחכה כמו שד על המזל לא מדברים.
אבל נולדתי עם פרצוף של מליון דולר. פרצוף המלווה אותי עד היום.
את העוני השלכתי מאחורי לפני המון שנים
יש לי BREITLING aerospce
שאיני נפרד ממנו אלא רק במקלחת.
זה בקיצור.
שוקי
הפוסט מותק
את מותק
הכל פה מותק
שבת שלום
מותק
:-)
המדהים הוא שהבת שלי בת ה16
מבכה את העובדה שזרקתי
את אותם מכנסי גומי ועוד כמה מפגעים שכאלה
היא בטענה שאין עליהם...
פיסת נוסטלגיה הבאת לכאן,
אני גדלתי על שמלות תפורות אצל תופרת ,תמידעל פי צו האופנה או שמלות שאבא הביא מנסיעותיו לאנגליה.
כשעלינו ארצה הייתי בת עשר ודווקא אהבתי אתהמכנס עם הגומי ,אותו לבשנו בשיעור התעמלות,
איפשר לי לרוץ וגם לטפס על עצים בלי לדאוגשיראו לי :)
תמונות יפות ואימא יפיפייה
יערונת
זה נורא!!! זה טראומאטי!!!
הייתה לי הרגשה שיוגה זה לא בשבילי
עכשיו אני גם מבינה למה
יערת
הרבה יותר מתאים לך המכנסיים הארוכים של היוגה האחרת
תעברי מורה
סעי להודו
הצילי עצמך ממכנסי-הגומי האלה
חיבוקי, אהובתי
אני כבר מתגעגעת
ידעת שהמכנסיים האלו, עם הגומי בפולקס, הם מכנסי תרגול לאיינגר יוגה?
לי יש שניים, אחד ירוק ואחד סגול, וכשאני מתרגלת אצל המורה הנוקשה שלי, המכונה מאצי-יוגה, אני משתמשת בהם. עם המורה השנייה, אני מתרגלת עם מכנסיים אחרים. לא יאמן כמה זה מגוחך.
נכון, ענת
היה שם תום
והיה שם הרבה "אין"
היה להט לייצור "יש"
תודה לך
מקרב לב
אנושקה
גם אני שואלת את השאלה הזאת?
אולי, לפחות, אנחנו נשארנו תמימות?
תודה אחותי
פוסט נפלא,
מציף את התום של פעם...
גלילה היקרה,
איזה פוסט מענג. נוסטלגיה במיטבה.
מחכה להמשך - כתיבתך נפלאה.
ואהבתי מאוד את התמונות.
איפה הימים התמימים ההם?
אוהבת
אנה
שוקי'לה
אתה גדלת בסטייל...
אדום לוהט...סחטין!
בטוח שכן אופניים יוקרתיים עם מהלכים
צבועים באדום לוהט. ארוזים בארגז עץ.
את הארגז מחרה אימא לסגל הנגר מהבית השני.
זאת היתה מתנת בר מצווה שנה לפני התאריך.
שוקי
בוביק
לסבתא אנחנו יכולים רק לדמות
אך איננו יכולים להיות
כמוהה
נכון?
ארז
לפני מספר שנים יצא לאור ספר שנקרא:
"לכל אדם יש שביל"
אינני זוכרת את שם הכותבת (היא הבעלים של מכון אדם)
מחקר שערכה מצביע בדיוק על הטענה שלך כאן:
העיסוק שלנו נובע ממקורות תורשתיים
מוזר מאוד שבעת קריאת הספר לא זיהיתי בעיסוקי את התופעה
בכתיבת הסדרה הזאת
אני נוכחת עד כמה היא נכונה
כן, השרשרת לפעמים "קופצת" דור.
מכל מקום
להיות נכד של אחד מראשוני החייטים בארץ
נחשב בבלוג שלי
לכבוד גדול
בוביק כמה את דומה לסבתא
:)
אני די בטוח שאם נבדוק היטב נמצא שרוב-רובה של ההתנהלות שלנו לאורך החיים, מנותב על ידי חוויות הילדות שלנו. ממשיכי דרך או מנפצי מסורת - כך או כך, דבר לא מנותק.
(סבא שלי היה חייט, היה לו את אחד ה"בוטיקים" הראשונים בתל אביב לחליפות גברים- "אחים מן")
נכון
זאת היתה נקודה רגישה ברוב הקיבוצים
אבל, אצלינו בלוחמי..
הייתה ליברליזציה
היו ילדים שקבלו אופניים והיו "מכשירים מודרניים" בחדרים
אבא שלי היה אידיאליסט
והוא חשב שעלינו להוות דוגמא
לכן הקפדנו להצטנע ברוב התחומים
בתחום הלבוש
אי-אפשר היה לחסום את
תשוקותיי
ואימי היתה מעודדת
ומגבה אותי
שוקי
יכולתי לנחש שגדלת בתוך צמר אנגלי משובח
בשנים הללו חבילות מכל קצוות תבל סיפקו את צרכינו
שלחו לך גם אופניים מאנגליה?
תודה שוקי
אן יקרה
אינני בטוחה שידענו אז שאנחנו שמחים
גם אחי וגם אני חושבים שהיתה לנו ילדות מאושרת
בטוח שהיתה לנו ילדות עשירה ומעשירה
גדושה בעניין אידיאולוגי, במרחבים והמון חופש תנועה.
וכן, היה גם סבל בדמות תחתוני-צמר...
תודה לך יקירה על תגובתך
דיוטימה
אלה היו ימי-התום
בהם הרמיזה הציתה את הדמיון והריגוש היה בטוב-טעם...
כן
לבגד היה פעם תפקיד לכסות על מבושינו
היום?
אין הסתרות
תודה לך
על שהארת את הארותיך
בקשתי מאמא שתרשה לי ללבוש את השמלה תמיד.
אמא אמרה שהיא מרשה לי, אבל לא בטוחה שהקיבוץ יסכים
הזכרת לי את בן דודי מקיבוץ מעגן
כשהתחיל לצלם ורצה מצלמה
וזה עלה לדיון בתקציב המשפחתי [משהו כזה]
והועדה בקיבוץ לא אישרה לו.
העניין הזה אצל משפחותי בקיבוצים
עורר מחד התבדחות של אבי על השיטה
ומאידך הרגשתי רחמים על בני דודיי שלא היתה
להם את החירות להחליט על כלום במשך הרבה שנים.
היו סיפורים מגוחכים,בטח את מכירה יותר ממני.
סיפור תקופתי מוכר.
אלי הגיעו חבילות הבגדים מאנגליה
ולא סתם הכל מצמר אנגלי - מי זוכר היום את הגדרת הצמר הזאת.
שוקי
גלילה יקרה,
איזה יופי של פוסט, נהניתי לחזור אחורה בזמן, אוהבת תמונות ישנות, אני שואלת: האם ידענו שאנחנו שמחים, האם ידענו שלא?
וכמובן מחכה לשמוע על המסע ואיך כל זה התחיל....
הידעת? נהריה היתה עבורינו "הכרך"
היינו נוסעים בשבתות לבריכת השחייה בנהריה
אבא שלי נתן לאמא שלי 10 לירות ואמר לה: אל תבזבזי הכול.
בסכום הזה שלמה אימי נסיעה הלוך חזור באוטובוס
כניסה לבריכה לשלושתינו
שקית גרעינים לכל נפש. ארטיק....
כמה שווה היום 10 לירות?
תודה יקירתי
בעלותם ארצה ב-1939, הורשו הוריי לשאת אך מעט מטלטלין.
אימי, שמוצאה מבית בורגני אמיד, תחבה שתי מערכות של 3 חלקים מברוקד[!], שכמובן לא לבשה מעולם ב"פלשתינה". הללו הפכו ברבות השנים לתחפושות "מלכת אסתר".
לעומת זאת, נעשה שימוש טוב בכותנות הלילה הפרחוניות ממשי. בגיל 3 היו לי שמלות קיץ יפהפיות!
באשר למכנסיים התפוחים עם הגומי הצובט - כך לפחות "לא ראו לנו"...
כשלבשנו שמלות וחצאיות, אימצו להם הבנים מין פטנט: להתקרב מאחור, כשמראה קטנה על גפת נעליהם, רק כדי להודיע ברבים מה צבע התחתונים שלבשנו...
זו הולכת להיות סידרה מאוד סידרתית. יופי של רעיון!
שאני אוהבת פוסטי נוסטלגיה, גם עם מדובר על מכנסי גומי שכאלה...
דווקא אהבתי..
ושאת כותבת נפלא שזה נגמר לי מהר מדי..
שיבוא המשך במהרה..
(-:
תודה רבה, אריאדנה
וסופ"ש נעים
רחלי יקרה
תחתוני-צמר סרוגים
היו מלבישים לנו על מכנסי הטרנינג עד שהגענו
לגיל ארבע (אם זכרוני אינו בוגד בי)
ובאמת יש לי הרגשה שזו הייתה אופנה מקומית
אין ספק שזו הייתה טראומה עבורי
ואולי בזכותה התעורר הצורך
לעצב בגדים נוחים וקלילים
על שכבות עדין לא וויתרתי
תודה רבה
על תגובתך
ירדנה יקרה
תפר זיגזאג לא היה מוכר לי עד שהגעתי לעיר הגדולה (בשרות הצבאי).
את נולדת בצנטרום של הקידמה...
ובגדי-ים מכווצים... זוכרת מה קרה להם כשהגומיות בתפרים החלו להתבלות?
גם אם תעמידי אותי מול כיתת-יורים - אתכחש לעובדה שאי-פעם לבשתי את החרפה הזאת. אוי לי!!!
מטפחת אף מחוברת בסיכת-בטחון לבגד - חדשה טרנדית מרעישה!!!
תודה לך שאיזכרת טרנדים נוסטאלגיים
וברוכה הבאה
מקסימה הדרך שבה את מספרת,
ומקסימות התמונות.
נהנתי, תודה.
איזה פוסט מהנה...
ככה לבשו אז בכל הארץ, לא רק בקיבוצים...
אבל על התחתונים הסרוגים מעל, אני שומעת פעם ראשונה.
מי יודע אולי בזכות זה את עוסקת באופנה...
איזה פוסט יפה!
אני גדלתי בתל אביב והזיכרון של הגומיות שמשאירות סימנים על הרגליים התעורר...כנראה נועדו להחזיק את החיתול מבד שלא יברח ובקיבוצים המשיכו עם זה הלאה...
אמא שלי הייתה תופרת לנו (לי ולאחיותיי) שמלות והלהיט אז היה תפירת פס זיגזג בגימורים...היא לא יכולה הייתה להימנע מזה..
היכרת את ביגדי הים המכווצים? ומטפחת אף שמחוברת בסיכת בטחון לבגד בגן?
שטוטקה
מצבו הכלכלי של קיבוץ לוחמי-הגטאות היה גם אז מעולה.
למזלי
גדלתי בקיבוץ שלא היה פנאטי באידיאולוגיה שלו
והורינו שעברו את התופת
היו מוכנים להוריד בכל רגע את השמים עבורינו.
להתאפר - אמרת?
חלילה מלהזכיר
לנו היה "יופי טבעי"
תודה לך שכנתי
נגיס
בפוסטים הבאים בסדרה
אתאר מצבים של יצירת יש מאין
חיי היצירה שלי היו מרתקים
(את ודאי לא תרצי שאתן פומביות לרגשותי כלפי המחשב בשנים לפני שהתחלתי להשתמש בו... וגם היום, יש לי יחסים די אמביוולנטיים עם המכונה המפלצתית הזאת)
ברור שלאור מצבו הכלכלי המשובח של לוחמי
המצב היום אחרת
אבל המצב אחרת בכל הקיבוצים
תארי לעצמך מותר להתאפר :-)
פוסט מתוק להפליא כמו שאת מתוקה להפליא בצילומים
}{שטוטק'ה
נו, והכרת את המילים בלוג, או פוסט?...
נגיס מתוקה
גדלת בעולם של שפע
את יכולה לתאר לעצמך שבילדותי
לא הכרתי את המושג: מעצבת, או בוטיק?
זונות יקרות
אני מדמיינת אתכן כבר בגיל הגן
מודדות ביריות של אמא
ונעלי עקב מסמריות
שהדודה מהרחוב השליכה
אבל בחגים, תודו, קבלתם בגדים חדשים
נכון?
רונן
אם הייתי יודעת אז
שחמישהו יש כיף להסתכל...
יתכן מאוד שהחיים שלי היו נראים
אחרת
תודה לך
עינת יקירה שלי
תודה לך
ו...כן
אני עושה לעצמי
פלייבק
להביט על אבני-הדרך
שהביאוני עד
הלום
ברוטוס: פוסט נוסטאלגי מקסים
נטוס: אנחנו העברנו את הבגדים בין בני הדודים והאחים
..
[הכוכב שנתתי לך נעלם בין כוכבייך.
אי אפשר לככב את הפוסט הנפלא שוב.]
העלית בי נשכחות
עם מכנסי הגומי האלה-מכה שלא ברא
מעצב. אלא איזה מישהו עצלן
חסר טעם שהמציא את המכנסיים האלו.
אבל את מתוקה ברמות על, המתיקות שלך, עוברת עם בגדים ובלי.
ועל שמלות הניילון סגנון אמריקן פרינסס
זכורות גם לי, כנראה לכל ישראלי היה איזה דוד/ה
באמריקה שחשב שהוא חסיד אומות עולם
כשהוא שולח חבילה עם שמלות נילון בלתי כביסות.
למידל איסט החם והמיוזע.
ברור , בנות שלבשו שמלות אלו נראו נסיכות מושאלות לרגע.
אבל אפשר על פי תולדותייך עד כה להבין
את הדחף לתקן את העיוותים שחווית מבחינה אסתטית.
זר לא יבין. כמה זמן הקדשנו [רוב הבנות] מול מראות בתקווה
להיראות נסיכות קטנות. והקיבוצים בכלל
היו גולת הכותרת בטעם רע-כל דודי גרו בקיבוצים, שם חוויתי
את חווית המתפרה שלהם, עם חולצות משובצות ומפוספסות וכולם לבושים
באותם בגדים. טראומטי עד מאוד גלילונת. טראומטי.
יופי של פוסט. מרגש ומובן .
פעם היתה תלבושת התעמלות כזאת לבנות, עם גומי שעושה טוב לפולקעס.
היה כיף לברוח מהשיעור כדי להסתכל.
אחלה פוסט.
מתוק דבש הפוסט הזה
עם טעם של עוד ועוד.....