0
(אמא ואני ארוזה בידיה) בגיל הרך, בחורף, האמהות שלנו סרגו לנו תחתונים. (אני כותבת בגוף ראשון רבים כי כך ראינו את העולם אז, בקיבוץ). הן האמינו שהקור גורם למחלות. שלא נדע...! את "תחתוני-הצמר" היה עלינו ללבוש מעל מכנסי-טרנינג. דמיינו את המראה, דמיינו את התחושה...
![]() (אני מדגמנת מכנסי-טרנינג)
קשה לתאר במילים את הסבל שחוויתי במכנסיים הקצרים שהיו אז במודה לאורך שנים רבות (לאופנה קראו: מודה): גומי במותן וגומי בפתחי ה"פולקעס". שלא להזכיר את הנעלים הגבוהות והגרביים הלבנות. הרגשתי עגולה וקצרת רגליים, אוי לי!
![]() (אחי ואני קורבנות-מודה)
קולקציית-הדגמים שנחשפתי אליה בילדותי, בבועה הקיבוצית, הייתה מצומצמת ודלת-השראה. מה גם שלא הייתה לי מלתחה משלי. ארון-הבגדים היה שייך לכל ילדי-הגן. ותמיד, ת-מיד, הבגדים היו בכמה מידות גדולים ממידותיי. כך הבטיחו המבוגרים שימוש במוצר למספר בשנים. בשנים הראשונות לחיי לא ידעתי שקיימות אופציות לבוש אחרות ממה שהכרתי בקבוץ. עד שהגיע היום הגדול בו נפתח בפניי העולם הרחב: אבא מצא את דודיו שעזבו את פולין לטובת אמריקה לפני המלחמה!!! ואז... הגיעה החבילה הראשונה מהדודים!!! היו בה שמלות!!! הייתה שם שמלה מבד ניילון. שמלת-מלכות ירקרקה ועליה פרחים קטנים ורודים, וכפתורים קטנים שחורים ובכיפתם יהלום נוצץ. מדדתי את השמלה. נשימתי נעתקה. פאר כזה לא ראיתי מימיי. רצתי החוצה להראות לעולם את היופי...
בקשתי מאמא שתרשה לי ללבוש את השמלה תמיד. אמא אמרה שהיא מרשה לי, אבל לא בטוחה שהקיבוץ יסכים.
(אין לי צילומים עם השמלה ההיא. חייה היו קצרים. היא נקרעה בקרוסלה או בנדנדה. זמן רב לבשתי אותה על אף שהייתה קרועה ובלויה).
![]() (שמלת ניילון בסגנון הנכון)
זו הייתה תחילת-דרכי. על גלגוליה אספר בפוסטים הבאים בסדרה |