0

0 תגובות   יום חמישי, 24/6/10, 22:16

לשווא. בני אדם חיו מאות בשנים חיים קשים ומלאי עצב על מנת שהדורות הבאים יוכלו לחלל את זכרם, בהמשך בוטה של האומללות החברתית שהייתה מנת חלקם של הדורות הקודמים. מחשבה זו מניחה תכלית לחיי האדם, שגם אם לוו במצוקות הנוראיות ביותר או הסתיימו בטרם עת, הרי נותרה תקווה שכאשר יהיו האמצעים החומריים בידי הדורות הבאים להקל על המצוקות המיידיות של הקיום, יתפנו בני האדם לעסוק במצוקות אחרות, בתרבותם ובנפשם. אך תקווה זו זוכה לעלבון צורם במאה הקודמת, ואף מתמשכת במאה שלנו, עלבון שאיננו מבחין בין משטר קפיטליסטי ל"קומוניסטי" (זכר הקומוניזם המתפורר ממשיך להעליב לא רק זאת אלא גם את עצם המושג שהוא נושא). אכן המעבר מממלכת הכורח לממלכת החירות זוכה רק לשתי הופעות ידועות בידי החברה שלנו: טרגדיה ופארסה. המאה ה-19 אכן חיה היום במאה ה-21, שעות העבודה חזרו למה שהיו, וילדים נאלצים להכין את עצמם לעבודה בלימודי אנגלית וחשבון מגיל מוקדם. במקום עבודות פרך זכינו לשירות הלקוחות ול"קואצ'ינג". זוהי אותה גברת שהאדרת שלה הפכה אותה למפלצתית מתחת לכסות של חיוך – שירות עם חיוך. לשווא.

דרג את התוכן: