מצאתי עבודה נוחה לתקופת המונדיאל, סייר באחת מחברות השמירה. בין המשחקים אני מסייר לי בטנדר ובזמן המשחק מאבטח מקרוב את הפלזמה של ההורים שלי. בסה"כ אני עושה את העבודה שלי, אני צריך להפגין נוכחות ולהיות קשוב למכשיר הקשר שלי. אז 90 דקות אני מפגין נוכחות ו-90 דקות אני קשוב למכשיר הקשר.
אני קשוב למכשיר הקשר, קצת קשה בגלל הרעש של הבובוזלות אבל אין מה לעשות, זאת עבודה. המשחק חולף לו בשעמום אדיר. בשלב מסוים קולות הנחירות מין היציע גוברים על קולות הבובוזלות. השופט מציץ כל רגע בשעון. למרות שנותרה עוד חצי שעה לשחק, נדמה לו שהם משחקים כבר חמש שעות. אחת הנבחרות צריכה תיקו אפס והמאמן שלה שלח את כל השחקנים להרחיק כדורים כדי למשוך זמן. "כל הכבוד לו" אומר הפרשן בטלוויזיה "הוא בסה"כ עושה את העבודה שלו". אני משתגע מהפרשנות הזאת. מיליוני צופים בכל העולם סובלים והוא משבח את המאמן כי "עושה את העבודה שלו" אז מה אם הוא עושה את העבודה שלו?! הטלפון בבית מצלצל אני מרים את השפופרת עדיין בעצבים. מין העבר השני שואלת אותי בחורה אם אני מעוניין במנוי ל-"הבימה". "עכשיו? בזמן הכדורגל?!" אני עונה לה בכעס אבל היא ממשיכה להתעקש על מבצע מנויים שמסתיים היום. "אני באמצע עבודה, עזבי אותי" אני מנסה לסגור את השיחה, אבל היא מתעקשת.
אחרי עשר דקות של תחנונים מצידה שאקנה מנוי ותחנונים מצידי שתשחרר אותי, אני חוזר עוד יותר עצבני למשחק. "מה אתה רוצה?!" אומרת לי אימי "היא בסה"כ עושה את העבודה שלה". אני ממשיך לצפות בשעמומון כשלפתע יש התפתחות. פנדל נגד הרעים. אלא שבדיוק אז אני מקבל קריאה במכשיר הקשר על פריצה. אני מחכה לביצוע הפנדל ויורד חזרה לטנדר. שם ברחוב אני פוגש את ניר, חברי הטוב, שלא ראיתי מאז התיכון. לרגע אני שוכח את הקריאה ואנו מתחבקים ומעלים זכרונות מרגשים מהימים ההם, איך כתבתי לו עבודות ואיך נתתי לו להעתיק ממני בבחינות. בשלב מסוים אני נזכר בקריאה, נפרד מניר ופוסע אל עבר הטנדר. אני נכנס לטנדר ומתארגן. לפתע אני רואה את ניר מדביק לי דו"ח חניה על השמשה.
"ניר?! אתה פקח חניה?!" אני מסתכל בו ואיני מאמין למה שרואות עיני "אתה נותן לי דו"ח?"
"מצטער" עונה לי פקח החניה "זה לא אישי".
"מה לא אישי?!" אני מתפלץ "אחרי כל המבחנים והעבודות שעשיתי לך, אתה נותן לי דו"ח?!"
"מצטער" הוא עונה לי שוב " בסה"כ אני עושה את העבודה שלי"
שוב פעם ה-"בסה"כ אני עושה את העבודה שלי". מניאק. מעניין לאן הוא היה מגיע בחיים לולא כל מה שעשיתי בשבילו.
אני ממשיך בכיוון הקריאה ומגיע לבית פרטי חשוך. אני יורד מהטנדר ופוסע לאט לתוך החצר. בעודי מקיף את הבית אני מבחין בדלת אחורית פתוחה. אני נכנס לי בשקט, חוצה את המטבח, עובר ליד הסלון, נכנס לחדר השינה ולפתע אני שומע צרחת בהלה. בחור כבן 20 עומד רועד מפחד בחדר הארונות כשבידיו צרור של תכשיטים. "אל... תפגע בי" הוא קורא אלי.
"מה אתה עושה פה?!" אני מנסה להישמע קשוח.
"אני.... אני.... אני (ניחשתם נכון) אני בסה"כ עושה את העבודה שלי."
אני חוסם אותו ומודיע בקשר על תפישת גנב. "תשחרר אותו. אסור לנו להתעמת עם גנבים, אילו הנהלים" מתדרכים אותי מהמוקד.
"יש לך מזל שאני בסה"כ אני עושה את העבודה שלי" אני משחרר אותו ונפרד ממנו לשלום.
כעבור כשעה מגיע השוטר ושואל אותי כמה שאלות, ממלא דו"ח והולך.
"זהו?" אני שואל אותו מופתע "ומה עם קלסטרון, מרדף, מסדר זיהוי?"
"הדו"ח הזה יספיק" עונה לי השוטר " בסה"כ אני עושה את העבודה שלי".