"יו, אני כל הזמן שוכחת שהיית פעם נשואה!!", צועקת לי אתמול ליאת, בסלון ביתי הענוג.

"נכון יקירה, הייתי נשואה פעם. מה זה פעם? פעם פעם פעם. כבר עברו שש שנים מאז".

הזמן טס.

אחרי עשר דקות, אצתי אל הבוידם המאולתר והוצאתי את תמונות החתונה שלי.

אחח, פחות אי-אילו קילוגרמים, שמלה לבנה, זכה ורכה, כי רציתי את השמלה הכי פשוטה שקיימת. לא סבלתי את כל הנצנצים האידיוטיים האלה. בכלל, לא סבלתי את כל הטקסיות מאחורי המשכנתא שהלכתי לשלם בשותפות בעלי לשעבר.

אנחנו מביטות בתמונות החתונה. "אלבום החתונה שלי", כך כתוב על אלבום העץ הכחול והמעוצב שהיה פעם חלק מהותי בחיי, והיום הוא אפיזודה חולפת. רסיסי זיכרונות מאהבת חיי הגדולה ביותר. זיכרונות.

אני מביטה בי ובו. ליאת גם מביטה. אחרי שנייה שתינו מביטות אחת על השנייה.

"לא קשורים אחד לשניה".

"כן, לא קשורים. לא יודעת איך היינו יחד שבע שנים. לא להאמין".

אני זוכרת שביום חתונתי לא התרגשתי בטירוף.

זה היה תהליך טבעי. חמש שנות חברות, מגורים של שנה יחד, הצעת נישואין מדהימה שהוא הכין לי ותוך שלושה חודשים לערך, עמדנו תחת חופה לבנה.

בבוקר אותו יום, הלכתי לי לסלון הכלות. לא התרגשתי ממש. שיער, איפור, ציפורניים, חזה מורם, שמלה לבנה שהורדתי לה שכבת טול בדקה האחרונה והנה, אני כלה.

עם כל הצניעות, אהבתי את מה שראיתי. בייחוד את הפנים שאופרו בקפידה ואת השיער, עליו הודבקו כ- 30 פרחים לבנים וקטנטנים. הפשטות והרוך, היו שם. נצנצים ופאייטים? לא במגרש שלי.

ואז הגיע האיש שלי.

נפעם, נרגש, פעור-פה, מחבק, מלטף, מחמיא, אוהב ואוהב ואוהב. וכמה אהב. וכמה אהבתי.

לימוזינה לבנה חיכתה לנו מחוץ לסלון הכלות. אחרי עשר דקות נסיעה ביצע הנהג עצירת פתע. פנצ'ר.

האיש שלי החל להילחץ ואני, כהרגלי, הרגעתי, צחקתי, איזנתי ואמרתי לו שיירגע, כי צריך לקחת הכל בסבבה ו"בוא נעצור מונית שירות וניסע לאתר הצילומים...".

פעור פה ולסת, הוא עצר מונית שירות.

עם שמלת כלה לבנה, מאופרת בקפידה, עם שלושים פרחים קטנטנים ולבנים על ראשי, עליתי בחיוך הכי אמיתי למונית, ואחרי מספר דקות הגענו לאתר הצילומים.

חירטוט פה, חירטוט שם, חיוך פה, חיוך שם, נשיקות, חיבוקים, בלגן, זהו. נגמר.

נהג הלימוזינה המתין לנו מחוץ לאתר עם לימוזינה נטולת פנצ'ר חתונתי.

נסענו לאולם.

חיכו שם כולם.

בקבלת הפנים, התרעתי בפני כל אחד ואחת שאותי לא מנשקים. לא סובלת את מריחות האודם והרוק של כל מעניק צ'ק. לא סובלת!

חופה, התרגשות. שבע ברכות.

חיכיתי לריקודים כבר. חברים, משפחה, אנשים שעבדתי איתם ואהבתי אותם. כולם כולם איתי.

גם אבא היה. אחרי שנתיים שלא דברתי איתו, החלטתי שהוא צריך להיות ביום הזה שלי. אחר-כך התחלנו לדבר.

טירוף. טראנס. התרגשות הגיעה פתאום. חזקה מכל. החתונה שלי. ככה זה נראה , אה?

לאט לאט כולם שבים הבייתה.

שתיים בלילה. נגמר. וזוהי רק ההתחלה.

הולכים לספור צ'קים, קוראים ברכות ואיחולים.הוא מוציא משיערי את שלושים הפרחים הקטנטנים והלבנים. באהבה גדולה הוא שולף פרח אחר פרח.

בבוקר הולכים לישון בבית של אמא שלו. ירח דבש אחרי יומיים במלון ישראלי. סקס, רומ-סרויסים מוטרפים, סקס, אוכל, סקס, אוכל, סקס.

חיי נישואין. משכנתא, שגרה, פחדים, תובנות, לתמיד, לא יכולה, לא מסוגלת.

אהבה גדולה. אכזבה ענקית.

אחרי שנתיים רבנות. שלמות.

כל מה שנותר הוא התמונות האלה כאן.

הן עדיין מונחות על שולחן הסלון. זיכרונות. זיכרונות. רסיסים.

"יו, אני כל הזמן שוכחת שהיית פעם נשואה!!", צועקת לי אתמול ליאת, בסלון ביתי הענוג.

כן ליאתי. גם אני.   

גם אני.