ילדת הסוכר
מודעה קטנה על לוח המודעות בכנסייה נחשבת בפריס צדה את תשומת ליבי -
" לילדה קטנה דרושה מורה פרטית לאנגלית מדוברת שלוש פעמים בשבוע בתמורה לתשלום גבוה ".
היתה זו כנסייה באיזור שבו בחרו להתגורר אמריקאים רבים, שם ידוע לכל כי התקבצו כקהילה עצמאית מגובשת, ונהגו לפקוד אותה בקביעות.
בשיטוטיי בעיר נהגתי גם אני לפקוד באופן תדיר את הכנסייה הזו, משום שמהר מאד מאז הגיעי , נודע לי שבכנסיות הפזורות ברחבי פריס ישנן שלל מודעות שוות וייחודיות, המציעות עבודה ודירות להשכרה על לוחות המודעות, שאינן מתפרסמות בשום מקום אחר רישמי כמו באינטרנט או בעיתון למשל.
התלבטתי אם להתקשר, שהרי ישראלית הנני, ולמרות הידע שלי באנגלית , הנחתי שבאופן הגיוני, המשפחה תעדיף להעסיק דוברת אנגלית כשפת אם, עם המבטא האותנטי, והרי אמריקאים כזכור יש שם בשפע, ולכן מן הסתם היתה זו הסיבה שהמודעה נתלתה דווקא בכנסייה שבסביבת מגוריהם.
לבסוף החלטתי כשכדאי לנסות, אין סיבה שלא מצדיקה את שיחת הטלפון. בכל זאת מדובר בלימוד ילדה קטנה, וזה לא ידרוש מישהי מומחית לשפה ולמלים נדירות אלא יותר שכיחות. תספיק גם מישהי ברמת הידע שלי, דוברת אנגלית מדוברת תקינה, אך פשוטה ולא בהכרח מורכבת באוצר המלים שלה.
אישה בעלת קול נעים שהציגה את עצמה כאווה (Eva) ענתה לי, ונשמעה לי "קלאסה" כזו, מנומסת ומאד אדיבה. מיד זיהיתי שלא היה לה מבטא צרפתי, וניחשתי שהיא מרוסיה, למרות שהמבטא היה מרומז ועדין, רק משום שאני מכירה את הצליל הזה היטב מהרוסים שבארץ. יופי, הוקל לי. גם היא זרה בפריס, לא רק אני. התעודדתי מיד וביטחוני גבר. לבקשתה של אווה, כבר בתחילת השיחה עברנו לאנגלית על מנת לאפשר לה לבחון ולהתרשם עד כמה הידע שלי בשפה לרוחה. נשאלתי כמובן מאיין אני, והחלטתי להסתכן ולומר את האמת - אני לא אמריקאית, אלא ישראלית מישראל. "הו נהדר ! " היא צהלה והפתיעה אותי ביותר. "בעלי יהודי, ואנחנו מאד נשמח שללילי תהיה מורה מהתרבות הישראלית !"
איזה גורל, איך נפלתי מצויין, אני מודה למזלי הטוב ביני לביני, ומבחינה שהיא משנה את הטון שלה מעתה לחמים יותר ולפחות רישמי.
אווה מכינה אותי מראש שלילי כבר פגשה כמה בחורות, והיא היחידה שתכריע, תחליט ותבחר עם מי היא מרגישה הכי בנוח, במיוחד משום שהלימוד לא יהיה פורמלי ליד שולחן ומחברת, אלא באופן כייפי וכבייכול אגבי. חשוב להם, לאווה ולפיוטר, שהיא תדע לדבר אנגלית בביטחון, כי הם מטיילים הרבה בעולם, היא מסבירה לי, והדרך מוכרחה להיות מהנה - אחרי הגן אני אבוא לאסוף אותה, נעשה ביחד דברים במשך כמה שעות, נבלה זמן ביחד, והיא מבקשת שאשתדל לדבר איתה רק באנגלית. ככה היא רוצה שזה יהיה, היא מדגישה, באופן טבעי, דרך לימוד של אוצר מלים, פעלים והרכבת משפטים פשוטים לצורכי שיחה.
אני שותקת וחושבת לעצמי שזה יהיה אתגר לא פשוט לאור העובדה שהילדה לא יודעת אנגלית בכלל.
אח"כ היא מציינת בפניי שהאנגלית שלי לשביעות רצונה, ואנחנו קובעות להיפגש אצלם בבית עוד באותו יום.
הם גרים ברחוב ידוע במרכז פריס, סמוך לסן ז'רמ(ן) דה פרה , ברחוב רצוף בוטיקים יוקרתיים וחנויות ממותגות של מעצבי אופנה בעלי שם עולמי. חזות הבניין מסוגננת ומפוארת, משלבת אלמנטים עתיקים, ופנים הבית מעוצב באורח מיוחד ובטוב טעם.
מהביקור הראשון אני מתרשמת שהמשפחה של לילי הקטנה חמה ואוהבת, ויש ביניהם קשר טוב ויציב. אווה היא מדענית חוקרת בכירה במקצועה, אבל עם לילי היא אם נטולת קשיחות, שופעת רכות, מרעיפה עליה אהבה ודאגה אמיתית וחינוך לא קפדני בעליל. אביה הנפלא - פיוטר (הגירסה הצרפתית לשם האמריקאי - פיטר) , הוא צרפתי יהודי שאינו דובר את השפה העברית, יצא מגידרו מהעובדה שגם אני יהודייה, היה בעננים שאני ישראלית מישראל, וקיבל אותי בזרועות פתוחות, כאילו הייתי קרובת משפחה שלו, רק בזכות העובדה שאנחנו משתייכים לאותו עם.
לילי היא ילדה מפונקת, מתוקף מעמדה כבת יחידה שרגילה לקבל הכל. היא מרכז עולמם של הוריה, וסביבה סובב הבית.
התאהבתי בה מהרגע הראשון שראיתי אותה. הכימייה בינינו היתה מיידית וככל הנראה הדדית. היא ירשה את תוי הפנים הסלאביים של אמא שלה, תמיד היתה לי חולשה ליופי הזה. במבנה הפנים שלה היא מיד הזכירה לי את האקס המיתולוגי שלי מישראל, גם הוא צרפתי יהודי בעל שורשים סלאביים מליטא. עור צח ולבן, עיניים כהות ענקיות נבונות. המבט הסקרן שלה, העיניים שהזכירו לי אותו, כמה שובבות, חוכמה ותבונה יש במבט הזה. כמה רגישות ויופי. היא יפה כמו הדמויות שבסרטים מצויירים - אף קטן וכפתורי,שפתיים מצויירות, לבבית, כל כולה מתיקות כובשת.
אני לא מצליחה להתיק עיני ממנה והיא מרגישה בסערת הרגשות שלי , אז אני מחליטה לשתף אותה בדימיון שלה אליו. "אבל אני בת ! " היא קובלת, "איך אני יכולה להיות דומה לו אם הוא בן ואני בת ??" היא מקשה ומעווה את פניה המתוקים. "את מזכירה לי אותו בעיניים שלך, במבט שלך - גם לו יש שורשים מליטא כמו לך", אני משיבה לה בסבלנות, "אז יש משהו במבנה הפנים הסלאביים האלה של שניכם ובמהות של מה שאתם משדרים, של מי שאתם, - ולזה קוראים דימיון." היא מקשיבה לי בעניין, ומהרהרת בדבריי. אני מצידי מרוצה לגלות שלכדתי את תשומת ליבה , והצלחתי לרתק אותה ולחדש לה.
אח"כ היא שואלת אותי בישירות למה יש לי מבטא משונה, ואני מסבירה לה שאני זרה בפריז, שלא נולדתי וגדלתי כאן בצרפת כמוה, שאני ישראלית מישראל ולכן המבטא שלי ישראלי. "את תלמדי אותי אוצר מלים חדשות בצרפתית ואני אלמד אותך אנגלית, טוב ?" היא מהנהנת לאות הסכמה באשר לעסקת החליפין שאני מציעה לה.
כשאני עוזבת את ביתם אני חושבת לעצמי שהייתי רוצה ילדה כזו, בדמותה, בדמותו, וכמה חבל שלא הייתי ילדה כמותה בעצמי.
יומיים אחרי כן התקשרה אווה לבשר לי שלילי בחרה בי. יש ! היא בחרה בי. בי !
איזו תחושה משכרת שאין שנייה לה , הייתי במצב רוח מרומם. כמה נעים להיבחר, בייחוד כשגברתי על המועמדות האחרות, ששפת אימם אנגלית. אני מניחה שזה קשור במובן מסויים לעובדת היותי ישראלית,שתרמה ליתרון שלי מצידם של הוריה, אבל ללילי זה ממש לא משנה מאיין אני, היא בחרה בי מהלב, אינטואיטיבית, וידוע שזה הכי נחשב.
בפגישה הראשונה שלנו היא ביקשה לצפות בסרט מצוייר שרק יצא לאקרנים. בדרך לקולנוע אנחנו מבחינות במשאית - והיא מסבה את תשומת ליבי אליה בהתלהבות - " הנה קמיו(ן) ! " ( משאית - בצרפתית). " this is a lorry " , אני מהנהנת ומשיבה לה באנגלית. אח"כ כל פעם שאבחין במשאית ברחובות פריס - אני מיד אזכר בה, בלילי.
נכנסנו לגירסה המדובבת לצרפתית. כשחזרנו התלוננה אווה למה לא לקחתי אותה לדיבוב באנגלית, "הרי המטרה היא ללמד אותה", היא מזכירה לי בתוכחה. " כי היא לא היתה מבינה כלום", אני משיבה לה בתיסכול. "אז היית מסבירה לה. בשביל זה אני משלמת לך כ"כ הרבה."
פעם בשבוע אני לוקחת אותה לחוג ציור, לפעמים משחקות יחד בביתה, לפעמים מטיילות בעיר ויושבות לאכול גלידה בבית קפה.
לאט לאט אנחנו נכנסות לשיגרה ומתרגלות זו לזו, ואני מרגישה שאני משמשת לה בתפקיד האחות הגדולה שמעולם לא היתה לה, והיא משמשת בעבורי כאחות הקטנה שמעולם לא היתה לי.
עם הזמן אני לומדת שלילי היא נשמה חופשייה. היא עושה מה שבא לה, יודעת לעמוד על שלה ויש לה "אופי", אנרגטית ,חדת אבחנה, זריזה כמו שד, ערנית, קולטת הכל - שום דבר לא נעלם מעיניה הבוחנות, הסקרניות והרגישות. כמה היא נבונה, אני מתפעלת ביני לביני, כמה היא דומה לו , אפילו יותר מאשר העלתי בדעתי.
היא ילדה חריפה ובוגרת, בעלת דימיון עשיר, מצחיקה עד דמעות, פרועה, משולחת רסן , חמה, חוצפנית אבל בחינניות, כריזמטית מאד, שופעת קסם אישי, חדת אבחנה, משוחררת, נטולת פחד. יש לה ביטחון עצמי שופע, היא ממזרתה, קצת לוליטה אפילו לעיתים במבטיה. מבלי להיות מודעת לכך היא משדרת מיניות טבעית כזו, על אף גילה הכה צעיר.
כמה עוצמה פנימית היא מקרינה, אני אחוזת התפעלות ממנה, יש לה איזה "סנטר" /" center " פנימי שמנחה אותה והיא פועלת לפיו ועושה ככל העולה על רוחה , ללא מורא. היא עצמאית, לא מתמסרת לי, לא תלותית בי, לא נשענת עלי.
ברור לי שאני מעריכה את זה , אולם בד בבד אני מוצאת שזה מטריד אותי - איך ילדה כ"כ קטנה אינה חושפת שמץ של פגיעות אנושית ? בגיל הזה הם גלויים, הם שקופים, הם עדיין לא למדו להסתיר ולהסוות רגשות - אני מעריצה אותה ומבועתת בו זמנית- זה אמיתי או שזו הצגה ? זה פאסון שאני טועה בפרשנות שלו ? אני שוגה ועיוורת ומפספסת ? או שככה היא באמת , אותנטית ?
לעיתים אני שמה לב שהילדה רוצה את אמא שלה ומתגעגעת לנוכחות שלה כשהיא איתי. למרות שאני מתייחסת אליה יפה ובתשומת לב, אחרי הכל אני אדם זר לה. אני חושבת לעצמי בצער כמה היא קשורה אליה וזקוקה לה. היא כל הזמן מתקשרת אליה כדי לעדכן אותה בכל דבר. זה מכמיר לב ממש, אני מקווה שהיא לא מרגישה לבד בלעדיה. וזה שהיא לא בוכה בכלל - זה ממש מוזר לי . ילדה קטנה שלא בוכה , במיוחד בגילאים הרכים האלה. ילדה קטנה שלא פורצת בבכי ?? - זה משונה. מדאיג אותי שהיא לא נשברת מדי פעם כמו כל הילדים, שהיא לא שברירית.
אני שמה לב שכשאני מדברת איתה אנגלית, היא מתבוננת בי בחוסר הבנה, ועל מנת להקל על התקשורת בינינו אני מוותרת לה וחוזרת לצרפתית.
שפה של ילדים זה תוכן אחר, איך שהם בונים את המשפטים, הבחירה שלהם באוצר המלים היא אחרת, מנקודת מבט ילדית. הם עדיין תלמידים של השפה ומתמודדים איתה בעצמם , ואני מגלה לשמחתי שזו דרך מעולה עבורי להעמיק בעוד היבטים של השפה הצרפתית דרכה ודרך התקשורת בינינו.
כשאווה מתעקשת ומעירה לי על כך, אני מסבירה לה שלילי לא מבינה אותי, ולכן אין לי ברירה הרבה פעמים אלא לעבור לצרפתית, על מנת לתקשר עימה בהצלחה.
אתם רואים את הילדה הזו ? היא קצת מזכירה לי את לילי, לכן בחרתי בתמונה שלה, על מנת שתקבלו מושג קלוש על הדמות שמאחורי הסיפור. עכשיו תכפילו פי מאה, והיא עדיין לא תתקרב לרמת המתיקות בסטנדרטים של לילי.
ביום ההולדת שלי אני מחליטה לקחת אותה לביקור במוזיאון הלובר, ולתדהמתי היא מרגישה שם בבית. כמה פעמים היא כבר היתה פה ? אני חושבת לעצמי בתימהון כשהיא מתרוצצת במוזיאון כמו היה מדובר בביתה השני , מפליאה אותי בכך שהיא מכירה בעל פה כל פינה וכל חדר וכל אולם וגלריה, מושכת אותי אחריה ביד בוטחת, ואני נגררת, מותשת, מסוחררת קלות בתום שלוש שעות עמוסות פרטים ותמונות על הקיר שמתערבלות לי לבליל אחד של ציורים - מנת יתר של אומנות שקשה לי לעכלה במהירות כזו.
כשאנחנו עוזבות את המוזיאון, אני מציעה לה שנמשיך בטבעיות לכיוון הגנים שממול, ואנחנו צועדות יחד לעבר איזור השעשועים עמוס הילדים ומתקני המשחקים. אני מתיישבת על הספסל, ומשגיחה עליה משחקת עם הילדים האחרים, מובילה אותם בביטחון.
אווה מציידת אותי מראש בנדיבות בכסף שמוקצה לבילויים המשותפים שלנו, וכל כמה דקות היא ניגשת אליי שוב ושוב בתכיפות מדאיגה ומבקשת ממני עוד ועוד כספים לקנות לה ממתקים. למרבה הזוועה, לילי הופכת לנגד עיני לילדת סוכר היפראקטיבית. עיניים בורקות, נוצצות, אדרנלין מטורף זורם לה בדם מעליית הסוכר בו. עוד שרשרת חרוזים (אכילה), עוד נחשים מגומי, עוד ארטיק, עוד גלידה, עוד ופלים. היא זוללת ואני מרגישה איך נעשה לי רע מרגע לרגע, בחילה של ממש תוקפת אותי ומתגברת. עוד שוקולד, עוד ממתק , עוד מיץ ממותק להחליא, עוד סוכרייה - - - ליבי יוצא אליה , אל הילדה הזו, מאיים לפרוץ את בית החזה, אני פוחדת, מבועתת ממש שהיא עומדת להתפוצץ מול עיני בכל רגע מהרעלת סוכר. ועוד ביום ההולדת שלי !
אני נחרדת ומחליטה לעשות לזה סוף, מסרבת להמשיך לתת לה כספים לחגיגת הסוכר הזו. היא מתרגזת עלי, ומתקשרת לאמא שלה בהחלטיות, בעינייה רושפת אש של מלחמה.
והנה זו אומרת לי בסלחנות, נשמעת עסוקה וטרודה בעבודה - "היא ילדה, כל הילדים מפריזים ככה באכילת מתוקים, זה נורמלי, זה רגיל, זה בסדר. תני לה וקני לה מה שהיא רוצה"
" עשרים וחמישה יורו (!!) על ממתקים זה מוגזם. זה מסוכן ! " , אני אומרת בדרמתיות, אבל היא לא מתרשמת מהסכום הגבוה שבוזבז, באמצעותו אני מנסה להמחיש לה עד כמה המצב חמור. אני מנסה למחות בפניה, "אווה, זה ממש יוצא משליטה ואני דואגת לה" , אני מתעקשת באופן שאינו מאפיין אותי . איני נוהגת לחלוק על אנשים בגלוי ולהעביר ביקורת בפניהם על החינוך שלהם, אלא במקרים חריגים. וכאן הרגשתי שנחצו קווים אדומים. זה לא בריא מה שקורה פה. רחמים על הגוף הקטן הזה, שהיא מעמיסה עליו את כל הזבל הזה בבת אחת.
הילדה באקסטזה, באמוק ממש, להוטה, מסוממת מחגיגת הסוכרים הרוחשת בדמה . איך היא לא מקיאה ? איך אין לה בחילה ?? הפה שלה מלא בצבעי מאכל , הלשון כולה צבועה לחלוטין, ואני מזדעזעת עד עמקי נישמתי. "אנחנו מפנקים אותה, היא כל מה שיש לנו", ממשיכה אווה. זה לא אמור להיות חינוך סובייטי כמו הקלישאה ? היא בטוחה שהשורשים שלה מרוסיה ? מה זה החופש הזה שאין לו גבול , נטול הנחייה מבוקרת ?? אני מתקוממת בליבי אבל מסיימת את השיחה עם אווה בנימוס.
" לילי " , אני מנסה שוב לדבר על ליבה ברוך, מפצירה בה בטון כמעט מתחנן, " די עם זה, מספיק. את מגזימה, את מזיקה לעצמך,זה לא טוב לך , להלעיט ככה את הגוף הקטן שלך ברעל הזה".
אבל היא מושיטה יד מתריסה לעברי כמנצחת, מסמנת לי שאתן לה עוד כסף.
היא נלחמת איתי, אני מבינה מה קורה פה, אולם נכנעת לה וצופה בה רצה לקיוסק לרכוש לה עוד זבל להרעיל את דמה, ולהזין בו את עצמותיה הקטנות המתפתחות.
פתאום זה מכה בי בבירור, ואני מבינה את לב העניין - לילי הקטנה לא בוטחת בי על מנת שאהווה עבורה סמכות.
והגילוי הזה שאני לא סמכות בעיניה - מכאיב לי בחדות, לעומק.
אני לא מוכנה לזה, ולא אקח אחריות על ילדה קטנה כזו . לא. אני לא מוכנה לקחת סיכון כזה על מצפוני , שהיא עוד עלולה למות למולי מהרעלת סוכר, לא יכולה להרשות לעצמי שמקרה כזה יחזור על עצמו.
אני מנצלת את התרחקותה של לילי להתקשר שוב לאווה, שהיא כאמור מדענית חוקרת בכירה ומאד עסוקה בעבודתה. אני שומעת שהיא טרודה, ושאני מפריעה לה , אבל דחוף לי כאן ועכשיו להבהיר את עמדתי ולהיות נחרצת, כי אני לא מוכנה להמשיך לשתף עם זה פעולה יותר.
אני שומעת אותה חושבת, שתינו שותקות לכמה רגעים ואז היא עונה לי מהעבר השני - " את תוכלי לבוא לפחות ביום שישי ? כי אין לי סידור אחר מלבדך כרגע, ויקח לי זמן לפרסם מודעה חדשה בכנסייה ועד שאמצא מישהי אחרת." איך היא מוותרת עליי ללא מאבק ? אני מתרעמת. לא מנסה אפילו לשכנע אותי או לפתוח איתי במשא ומתן ? לא נלחמת עלי ? אני מתאכזבת בתוכי, אבל מפגינה קור רוח ושליטה עצמית כלפי חוץ, ומשיבה לה בטון יציב שאין בעיה, ברור שאבוא ביום שישי. כשאני מנתקת - אני מבחינה בלילי ניצבת לצידי, ומבינה שהאזינה לחלק מהשיחה שלי עם אימה.
אנחנו שבות הביתה, ואווה מתנצלת בפניי. "אני מצטערת " , היא אומרת לי ומסבירה לי שאולי עדיף לעצור כאן, כי במילא היא לא מרוצה מההתקדמות של לילי באנגלית, והיא משלמת לי הרבה כסף על כלום.
למרות שאנחנו משוחחות באנגלית, לילי הקטנה שעדה לשיחתינו ,מבינה את הסאבטקסט מבלי להבין את השפה, ואני חשה שהיא חצוייה ברגשות מעורבים ומרגישה אשמה.
אח"כ אווה משלמת לי מראש את התשלום האחרון וסוגרת עימי חוב, ואז מוסיפה עוד בונוס נדיב של שכר בשווי של שבועיים עבודה. אני מתלבטת אם לקחת ממנה את הטיפ השמן , מחליטה שמגיע לי, מודה לה על רוחב הלב וההגינות שנהגה עימי, ועוזבת את ביתם עם כאב עצום בבית החזה, והמועקה ממשיכה ללוות אותי עד יום שישי, יום הפרידה האחרון שלי מלילי.
יום שישי מגיע - הפגישה האחרונה שלנו. כשאני אוספת אותה מהגן זו הפעם הראשונה מאז שאנחנו מכירות שהיא מתחילה לדקלם לי מלים באנגלית ופעלים.
" I work, you work, she works..." - - -
היא ממשיכה לדקלם ואני מתבוננת בה בשתיקה ובחיוך עצוב. היא מנסה לרצות אותי, אני מעכלת בלב כבד, תוך כדי צעידה לעבר מרכז התרבות הקהילתי בעיר.
אח"כ היא משתתקת, מתאימה את צעדיה לשלי, מהלכת לצידי בדממה, כפי שמעולם לא היתה. היא הרי פטפטנית מהוללת.
ואז היא פונה אלי בשמי הפרטי "חן " , מרימה אלי מבט מתחנן , אני שומעת את התחינה בקולה .
זה שבר אותי . לעיתים נדירות היא קראה לי בשמי המפורש, כי היה לה קשה עם הצלילים הזרים. וכעת היא ביטאה אותו באופן מושלם - "חן ", עם ה - ח' כהלכה. איזו ילדה נבונה, איזו תפיסה יש לה ורגישות לצלילים.
היא פגיעה. היא מרגישה לא רצוייה, דחוייה, עזובה, נטושה, נעזבת, ותחושת כישלון אדירה צורבת. אני מבינה מה עובר עליה - כי אני מרגישה בדיוק אותו דבר.
לראשונה, סוף סוף אני מזהה בה גילויים מפורשים של פגיעות.
היא רוצה שאשאר בחייה, ושלא אעזוב אותה. איכפת לה ממני, היא זקוקה לי, היא נקשרה אלי . איזו הקלה אני חשה כשאני מזהה את הרגש המוכר הזה של חרדת הנטישה. כן , היא ילדה חזקה, אבל אחרי הכל היא אנושית.
אני מרגישה חולשה ברגליי - ונעצרת ליד המרכז בכניסה. " תיכף מתחיל שיעור ציור, לכי, שלא תאחרי ", אני לוחשת לה ומלטפת את פניה.
אני לא מסוגלת להביא את עצמי להיפרד ממנה בחיבוק, למרות שאני מרגישה ששתינו זקוקות לו, לחיבוק המנחם הזה, אבל הפרידה הזו קשה עליי, ואני מרגישה צורך לסיים את זה כמה שיותר מהר, לחתוך ולברוח, אחרת לא אחזיק מעמד.
"חן" היא אומרת שוב ולא ממשיכה את המשפט, נאלמת. אני מזהה את החרטה בעיניה, אותה היא לא מבטאת בקול רם.
"לילי" אני משיבה לה בעצב, קולי בוגד בי, "השיעור תיכף מתחיל, כדאי שתיכנסי." אני מוסיפה ואומרת לה בלב שהייתי רוצה ילדה כמותה, ושחבל שהיא לא הבת שלי.
היא מסרבת לנתק את אחיזת כף ידה ממני, והלב שלי לא עומד בזה, ואני מרגישה שתיכף הדמעות מאיימות לעלות בעיני. אני מנסה בעדינות לשחרר את אחיזתי ממנה, עד שהיא משתפת פעולה עימי ומרפה את אחיזתה, משפילה מבט, מסתובבת והולכת ממני בצייתנות לא אופיינית לה, לכיוון דלת הכניסה למרכז התרבות.
היגון מציף אותי כשאני מחישה צעדי במורד הרחוב, פורצת בבכי שקט, ולא מסובבת מבטי לעברה, כדי שלא תראה את הדמעות הזולגות והשוטפות את פניי ללא הפסקה, מסמאות ומטשטשות את ראייתי , כשהן ניגרות להן ללא שליטה גם ברחובות הבאים.
אני נרגעת רק כעבור שעה ארוכה של בכי ושוטטות חסרת מטרה ברחובות פריס, קונה לי כוס קפה, מתיישבת על ספסל בתחושת בדידות עצומה , לוגמת ממנו באיטיות, בוהה נכוחה, ותוהה מתי תיעלם מדימיוני דמותה של לילי מבין טיפות המזרקה המרשימה שניצבת ממול, לנגד עיניי הנפוחות, האדומות והשורפות מכאב. |
