ל פ ע מ י ם
אנשים רוחניים, או כאלו שחושבים את עצמם כאלו, יכולים כל כך לעצבן ולגרום לך תחושה רעה....
 "לפעמים נדמה שהם רק מצטטים קלישאות, ססמאות ריקות מתוכן...
לפעמים הם נשמעים כל כך מתנשאים ושיפוטיים....."
נכון?
אבל מה זה "אנשים רוחניים" בעצם?
אין כזה דבר, מצד אחד. מצד שני - אין דבר שאינו כזה....
כולנו רוחניים....כי כולנו רוח בגוף בשר ודם...
"לפעמים כשאדם נמצא במצוקה, הדבר שמתאים לו לשמוע זה לא "הטפה רוחנית"
ו"אתה יצרת את זה"......או "למה אתה בדרמה"?
זה לא רק שלא עוזר, זה מעצבן נורא. זה גם יכול לגרום לתחושה שאני לא מספיק
ראויה, לא מספיק רוחנית, לא מספיק מודעת. זה יכול לגרום לי להרגיש רע עם עצמי....
בנוסף למה שאני מתמודדת איתו. אוף איתם!
אני יכולה לכעוס גם על כל נושא הרוחניות הזאת. איזה פלצנים שהם! איזה מתיימרים!
כל מה שרציתי זה אוזן קשבת, חיבוק, חמלה..... אי אפשר לסמוך עליהם. כנראה שכל עניין האור והאהבה והרוח זה חרטה ברטה.....ואני כועסת. ואני מתנתקת מהם. ואני חשה עוצמה בתוכי.
כי כעס הוא הרבה יותר עוצמתי מדיכאון ומעצב..... וטוב לי מעט עם עצמי ועם צדקתי.....
כל אלו מחשבות ורגשות שמשותפים להרבה מאוד אנשים....כן גם כאלו שאמורים להיות
"רוחניים", "מודעים", "אור ואהבה".....למה?"
למה לא בעצם, נשאל?
הרי כל הרגשות הם טבעיים ומשותפים לכל הברואים בצלם אנוש.
הרי אני לא מכילה רגש שאין בך, שאין בו, שאין בהם...הרי גם שייקספיר אמר
"אם צובטים אותי, אני נצבטת, אם דוקרים אותי, יורד לי דם"
(אולי הוא אמר במילים אחרות. בוודאי גם שבאנגלית עתיקה.... נו טוב.. .)
"אני נכנסת למחשבות של:"הם לא מבינים אותי","הם לא בסדר",
ואולי גם למחשבות של:"אף אחד בעולם הזה לא מבין אותי"....
ואולי גם:"אני לא שווה", וכדומה...
ואני נשאבת לרחמים עצמיים.
הי רגע!
מי אמר שאסור לי לרחם על עצמי? זכותי המלאה לרחם על עצמי!
ולסבול! ולהיות עצובה! אני דווקא אשב וארחם על עצמי כמה שאני רוצה. ושכולם יקפצו לי...
אני כבר בכלל נכנסת גם לכעס.... וגם לרחמים....
אז מה?
זה טוב או רע?
זהו. שזה לא טוב ולא רע.
השאלה אם זה נעים לי. אם כן, יופי. אם לא, אז מה? מותר לי שיהיה לי לא נעים.....
נכון.
הכול נכון.
כל המחשבות נכונות.
האם הן צודקות?
מה זה משנה....
הן מחשבות ועובדה שהן קיימות ושהן עכשיו במציאות שלי.
ואני מאמינה למחשבות של עצמי והן מייצרות לי רגשות וזהו."
נכון.
לפעמים מתוך רצון להיטיב עם הזולת אנחנו עלולים לפגוע בו.
אנחנו מדברים מתוך העולם הפנימי שלנו ואיננו קשובים לעולמו הפנימי.
למה?
כי אנחנו לא באמת טלפתיים. ואנחנו מכירים רק את עצמנו. ואולי אנחנו חושבים
שמה שטוב לנו, מה שהולך לנו, מה שעוזר לנו, יעזור גם לזולתנו.
כל הכוונה שלנו להיטיב. אם אני יודעת שאמונות טובות משרתות אותי, אני רוצה להעביר את המסר לכמה שיותר אנשים שייעזרו בזה...
אבל אולי
יש להם דרך אחרת. ואולי הדרך שלהם אינה הדרך שלי שהיא של אור וחמלה וקלות בלתי נסבלת, בעיני אלו שרגילים לקושי...האם הדרך שלי יותר טובה או פחות?
לא זה ולא זה.
הדרך ש ל י היא מתאימה לי ולצרכיי ולאמונותיי.
ואני מתמחית בדרך שלי, לכן היא מאוד קלה לי וברורה ופשוטה לי...
אבל אני זו אני.... וכל אחד בנוי אחרת, למרות שיש הרבה משותף יש גם הרבה שוני בתפיסות של כל אחד.
מה אני רוצה להגיד בכך?
שאולי לפעמים עדיף להכין כוס תה ולתת טישו למי שקשה לו ורע לו, במקום לנסות לחנך אותו.
במקום להאיר לו, ובעיניו זו הטפה וזו מתיחת ביקורת וזו פגיעה בו ובמצבו הרגיש והרעוע כרגע.
שאולי לפעמים עדיף לשתוק ולהכיל ולהקשיב ולא לומר מילה. ואולי לפעמים צריך פשוט, אם יכולים,
לחבק ולהניח לאדם שמולך לבכות ולהוציא את מה שמעיק עליו.
ואולי, אולי כדאי להתאפק ולא לייעץ. ולא ללמד. ולא לחנך. ורק להיות......
וגם להבין שהאדם שמולנו מייצג לנו חלק בתוכנו. ואין הוא טוב או רע, פחות או יותר,
אלא הוא זקוק כעת למשהו מסוים. לא לגוף המנטאלי שלנו, כנראה, אלא לגוף הרוחני שלנו.
לאמפתיה שלנו.
אבל.....
השאלה האם אנו מסוגלים להיות במקום הזה?
האם אנו עצמנו בעלי כישורים לכך? האם אנחנו באמת ר ו א י ם מה האדם מולנו צריך
והאם ב א מ ת ביכולתנו לספק לו את זה? ברצוננו החופשי לספק לו את תשומת הלב?
אולי אנחנו רוצים אבל לא יכולים? אולי אנחנו לא רוצים בכלל?
חומר מעניין למחשבה...
אנחנו והזולת ואיך הוא משקף לנו את עצמנו והאם אנחנו באמת
עוזרים לעצמנו וקשובים לעצמנו ואמפתיים לעצמנו ויודעים מה אנו צריכים?
מוזמנים לשוחח...
או פשוט לחשוב על הנושא.....
ב א ה ב ה
ו ב ח מ ל ה,
א י ל נ ה
ׁ(ממליצה לקרוא את תגובותיי.....אינני כותבת כאן בשם עצמי כמובן..... חשבתי שזה מובן מאליו....אבל זה כמובן שלא. אני בהחלט אדם רוחני ביותר ומייצגת את האנשים הרוחניים. שלפעמים... מה לעשות, "מעצבנים" את אלו שלא מבינים אותם ולא לוקחים אחריות על חייהם....)* |