היי אלעד.
אני שמחה לשמוע שחזרת הביתה אחרי כל כך הרבה זמן של נדודים. הייתי שם איתך כשעמדת מעברה השני של הדלת, דופק שלוש דפיקות חלושות ונרגשות... ראיתי איך בשניה שהדלת נפתחה והוריך עמדו מעברה השני, היתה התרגשות באויר, כמו ביום חג. אמא שלך נפלה לזרועותיך כאילו עברו יובלות מאז הפעם האחרונה בה נפגשתם, ואבא שלך נתן לך טפיחה על השכם ואמר "כמה טוב שחזרת"... שנינו נכנסנו מחוייכים, היית קצת המום מכל ההתרגשות סביב, בכל זאת לא כל יום נוסעים כל כך רחוק, לכל כך הרבה זמן. הוריך ברכו אותי על שבאתי ואמא שלך הזמינה אותי לשבת לצידה, צחקנו והקשבנו לסיפורים שלך, לדרך המצחיקה שלך להסתכל על העולם שבחוץ, לתאר אותו תמיד עם קריצה וחיוך... ארוחת הערב היתה נהדרת והצעת ללוות אותי הביתה אחרי שכולם עזבו. נשארנו רק שנינו, בדרך אליי, שיכורים מרוב צחוק, שמחים רק מעצם העובדה שאנחנו יחד... הגענו אליי, נתת לי נשיקה על הלחי ואמרת "תודה שהיית שם איתי", ואני הרגשתי פתאום מאוד מיוחדת, נפרדתי לשלום ועליתי הביתה. נעצרתי מול דלת הבית שלי, בחושך של חדר המדרגות ניסיתי לדמיין את הערב המקסים שעבר על שנינו, ושוב התפשט לו אותו חיוך ספק מטופש ספק ממזרי, בעודי מסובבת את המפתח בחור המנעול... הדלת נפתחה בחריקה קלה, בפנים היה חושך ושקט...רק הרוח שרקה דרך החלון, ובתוך כל החושך יכולתי לשמוע צרצרים. שכחתי לרגע שבבית שלי, אף אחד לא מחכה לי בזרועות מונפות באויר. אף אחד לא יברך אותי כי טוב שבאתי, או כי משמח לראות אותי שוב. אף אחד לא יחבק אותי כשאשמח או כשאחזור עצובה. סגרתי את הדלת אחריי, ופתאום הכל כאילו שקע ונעלם...כבר לא היתה אותה שמחה ואותו החיוך המטופש, הם נשארו על סף הדלת, מחכים לפעם הבאה שאצא לקחת אותם איתי. עמדתי ליד החלון, מסתכלת על צללית הרכב שלך שחלף על פני הרחוב, נראה כמו כוכב עם שביל אדום צהוב של אור....כאילו הלכת ולקחת איתך את כל מה שאיי פעם קיבלתי ממך.
אין לי סבלנות לחכות לפעם הבאה שניפגש. שוב נשב על הרצפה עם גלידה גדולה, תספר לי סיפורים ואני אצחק ואקשיב לקולך המתוק, ואשקע בך עד שתגיע השעה ללכת. עד שאצטרך שוב- לחזור למציאות שבה אני חיה.
בידידות, שני |