לפני שבועיים תפסו אותי על מדים לא מסופר. נכנסתי לש"ג כשאני ממש עייף, הרס"ר אמר בקרירות "סמל ראשון, בוא הנה, תביא את החוגר" ואמר לפקידה שהייתה לידו לרשום אותי בדף שהיה איתה. באותו בוקר הייתי ממש מנומנם, והפתיע אותי שאני לא מתרגש מהסיטואציה. כשהרס"ר שאל בצורה יבשה "למה אתה לא מסופר" אמרתי באותו יובש "לא יצא לי". הוא רק הסיט את מבטו אל הפקידה לקחת את החוגר שלי חזרה ואמר "חבל, יכול היה להיות במקומי מ"צ". רק הנהנתי והמשכתי ללכת. עבר יום, עברו יומיים, ולא קרה מאומה. אחרי חמישה ימים שכחתי מכל הדבר.

לפני שבוע, המפקדת שלי קיבלה שיחת טלפון. אני זוכר את השם שלי מוזכר, את המבט האיטי לכיווני, ואז את המילה "משפט" יוצא מפיה בתדהמה. גם היא שכחה כמוני על המקרה. אחרי שהיא ראתה שאני שמעתי, ואחרי שאני הבנתי שאני הולך לעלות משפט, היא לחשה לטלפון "אפשר להוריד אותו? אי אפשר למחוק אותו? צחי תפס אותו? כן, כן, אני מבינה, טוב תודה" וניתקה. אחרי עשרים דקות כבר היה לי זימון למשפט בעוד שבוע.

בהתחלה, התמרמרתי. עוד חודשיים אני משתחרר, אני כבר מתחיל לחפש עבודה, אני מתחיל לסגור קצוות בצוות, מה לי ולמשפט? אי אפשר לתת לחייל להשתחרר בכבוד? במיוחד אחרי שהוא חותם קבע? אפילו כשהוא עשה מעל ומעבר? למרות שאני משקיע את כל כולי בדקות האחרונות למען הצבא בצוות? דווקא לי זה מגיע?

אחר כך כעסתי. איפה הכבוד? זה מה שמגיע לי אחרי שאני תורם? אולי אני צריך להפסיק לתת מעצמי! אני כל כך שמח שאני יוצא מהצבא! להתראות משפטים ודיגום, להתראות מ"צ ומכונות גילוח, עוד חודשיים ואני סופית אעשה פרידה מפוארת.

ואז, אחרי שכעסתי, צעקתי, התמרמרתי ועייפתי, התחלתי לחפש משמעות. התחלתי לראות מה אני צריך ללמוד מכל זה. הסתכלתי על עצמי במראה, אחרי שהסתפרתי, אחרי שהתגלחתי, ואמרתי לעצמי "וואלה, עכשיו אני נראה כמו בן אדם". פתאום נראה לי כל כך מגוחך שלא עשיתי את זה קודם לכן. הינה אני, עוד מעט חייל משוחרר שהולך לראיונות עבודה, ולא חשבתי על לטפח את עצמי. ופתאום אמרתי לעצמי "מזל שנתפסתי, אחרת הייתי באמת הולך כמו איזה איש מערות". ואז הבנתי.

המשפט הגיע, עמדתי בלשכת הרע"ן שלי, חושב מה אני הולך להגיד ואיך בזמן שהרס"ר קצת איחר, מפתח small talk עם הפקיד בלשכה, ואחרי דקה או שתיים הרס"ר הכניס אותי והייתי מול הרע"ן שלי. הוא היה עם כומתה על הראש, עיין בטופס והקריא את כל מה שהיה צריך, שאל אותי אם אני מודה או כופר והרים אלי מבט. השבתי לו שאני מודה. ואז, אחרי שהוא מילא עוד כמה פרטים, הוא הניח את העט ואמר "טוב, מה יש לך להגיד". נשמתי עמוק והתחלתי.

"קודם כל,  אני רוצה להגיד שזה נכון. הרס"ר תפס אותי ליד הש"ג, הייתי לא מסופר. אבל עם זאת אני רוצה להגיד שאני חייל טוב. לא היו לי עברות כבר שנתיים, הייתי ממלא מקום מפקד ואחר כך גם פיקדתי על כמה חיילים, ויצא לי לעבוד איתך בכמה דברים. אתה יודע מה היכולות שלי. אני עושה את העבודה שלי, אני תורם יותר מכל לעצמי ואני נשאר עד הלילה עם צריך.

"בזמן האחרון לא היה לי הרבה זמן לעצמי. שיפרתי את הבגרות שלי במתמטיקה, התנדבתי בבית ספר עם ילדים בכיתות ג' ד' ובזמן שנשאר הייתי כאן. בזמן הזה, שרדפתי את עצמי וחיפשתי את הזמן הפנוי, לא חשבתי על דיגום ועל מה שנדרש ממני, כחייל.

"ובמובן מסוים, אני שמח שנתפסתי. אולי אני עכשיו צריך להישפט, אבל עכשיו אני פתאום רואה שאני שכחתי מה שאני צריך למלא, וזה את המחויבות שלי כחייל. עכשיו, אני רואה את הדברים כמו שצריך".

אחרי עוד כמה מילים שעברו, הרע"ן נתן לי התרעה ושלח אותי לחופשי. הייתי שמח, אבל הרגשתי כמו נבל שיצא בלי עונש.

אולי יקראו לי צהוב, או קפדן, אבל דיגום הוא משהו מאוד חשוב לצבא. הדיגום עוזר לנו לזכור שאנחנו חייבים לטפח את עצמו, לשמור על צורה ייצוגית, והכי חשוב, להראות לכולם שהצבא שלנו הוא הכי טוב. אם הייתי מציג לכם חייל מדוקדק, עם מדים מגוהצים, שיער קצוץ ופנים נקיות, הייתם יכולים לחשוב שהוא קרבי. התחושה שעולה היא שהחייל הזה רציני. מי יודע, אולי הוא באמת שומר עלינו בלילה. אם הייתי מצג לכם חיים עם החולצה פתוחה, לא מגולח ושיער ממש לא מסופר, הייתם חושבים שהוא עובד רס"ר, או מישהו חפשן. הדבר האחרון שהייתם רוצים להביא לאותו בחור נשק. גם אם החייל הראשון הוא ג'ובניק שמתייק ניירות והשני הוא חייל קרבי שחוזר הביתה אחרי 3 שבועות זה לא משנה, הרושם הראשוני נקבע ב7 שניות הראשונות, כשהרושם הזה רע, הוא לא תקף אל החייל, אלא על כל הצבא.

זה מזכיר לי את התקופה שחברים שלי דיברו איתי על ירושלים ועל כל מיני דברים בירושלים. השאלות היו דיי דביליות, אבל פתאום הרגשתי את הנטל הזה שאני עכשיו מייצג את כל הירושלמים בעיניהם. כי הם לא רואים את כל הירושלמים, הם רואים אותי. והתשובות שאני עונה הם בשם הירושלמים. נשמע דבילי, נכון, אבל תחשבו על זה. אם תדברו עם חרדי, ערבי או כל אחד עם מגדר מסויים, אתם תתפסו אותו כנציג המגדר אוטומטית. ואם הוא יעשה משהו מביש, כמו החרדים שזורקים אבנים על מכוניות, או ערבים שמעורבים בפעולות טרור, אתם תתפסו את כל המגדר באותה צורה. ואם אתם חיילים, ואתם מסתובבים לא מדוגמים, עם מכנס בלוי וחולצה לא מכופתרת, אתם זורעים רושם רע על כל הצבא.

לפעמים זה טוב לחטוף סתירה על הלחי. לפעמים זה מעורר אותנו ונותן לנו לראות לאן הגענו. עכשיו, שאני יודע שאני צריך גם לטפח את עצמי, אני מסתכל על עצמי יותר במראה. אני מפנה לעצמי יותר זמן. והכי חשוב, אני זוכר עכשיו שאני חייל. לא סתם עוד אחד שמשתחרר, ולא איזה איש סיסטם שעובד בבסיס, אלא חייל. ואני אמשיך להיות חייל עד החודש וחצי הקרוב. אבל עד אז, אני רכוש צה"ל. לטוב ולרע.

שיהיה לכם אחלה שבוע, ותשמרו על עצמכם :)