אני ממשיכה לברוח למחברת, ממשיכה לטוות את הסיפור המוזר על הזוג הצעיר שנפרד לפני שינוי כל כך גדול בחיים שלהם. אין לי מושג לאן הסיפור הזה מוביל, הוא מוליך אותי. אבל במקביל אני בורחת למחברת כדי לפגוש את עצמי, וזה חדש לי. לפעמים זה מרגיע את התסיסה. לפעמים - לא.

והנה אני ממשיכה להסתכל על דלת הארון בחדר השינה שלנו בבוקר כשאנחנו מתעוררים. אתה לא שם לב לאן המבטים שלי נמשכים. אני רוצה לראות את עצמי שוב, כמו לפני עשרים שנה, מתקרבת בזהירות לדלת ופותחת אותה כדי סדק כדי לוודא שהילד השדוף הצהבהב עם השפתיים הסדוקות עדיין נושם שם. למה עכשיו, ממרחק שני עשרות שנים, החלום הזה נראה לי פשוט.

אני רוצה להוציא אותו שוב. אני רוצה לשמור עליו. אבל עכשיו אני חושבת על משהו אחר. עכשיו אני חושבת על פנינה אחת, זוהרת, תלויה על חוט טורקיז דקיק מאוד אבל מהסוג הכי חזק בעולם, כזה חוט שאי אפשר לקרוע. ואת הפנינה הזאת הייתי רוצה לתלות על צווארו כשרשרת, והפנינה תגיע בדיוק לחיבור בין הצלעות, לפתח המשולש שאצלו עכשיו שקוע כל כך בדיוק מעל הבטן הנפוחה. והפנינה הזאת תזהר שם, ותשמור עליו. ואני חושבת שהילד הקטן הזה הוא לא אני, הפעם. אבל הפנינה הזוהרת הזאת, המנצנצת בכל צבעי הקשת - זה כל מה שיש לי לתת לו. הילד הזה הוא אתה. כפיסי, שברירי, קורס, וזקוק לי שארים אותך בשתי ידיים ואשמור עליך עטוף, מחומם, מוגן.

אני לא יודעת אם יש לי כוחות לעשות את זה, וזה מפחיד אותי. אבל אני יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות. אני צריכה למצוא את הפנינה הזאת, אני צריכה לחבר לה חוט טורקיז חזק ודקיק, ואני צריכה לענוד אותה על צווארו של היצור שמתחבא בארון שלי. ואני צריכה להוציא אותו משם ולשמור עליו, כי אף אחד אחר לא יוכל לעשות את זה עבורו.

רק עד שיפקח עיניים, רק עד שאיבריו יתמלאו אנרגיה שוב, רק עד שיחזור לעמוד על רגליו, וכתפיו כבר לא תהיינה כל כך גרומות, וברכיו לא כל כך בולטות. ואז הוא ייזכר שהוא יודע לחייך, גם בעיניו הוא יודע לחייך, לא רק בשפתיו.

ואז אולי אירגע?

עכשיו, תסביר לי מאיפה כל זה בא. אתה לא חולה. אני בריאה. בגינה עץ הרימון התמלא פרחים כתומים שיהפכו בעוד כמה שבועות לרימונים שייפלו על המרצפות וילכלכו אותן באדום כהה. אנחנו בסדר, תמיד היינו החברים הכי טובים בעולם, ובכל זאת אתה לא רואה שאני משתוללת בפנים, שאני בצינוק שהולך ונעשה לי צר יותר. אתה לא רואה שלכל מקום שאני מפנה את עיני אני נתקלת בקיר שחור והוא קרוב כל כך שאני לא מצליחה לנשום בעצמי. וכל מה שאני יכולה לעשות זה לחשוב איך להציל ילד אתיופי גווע שמצאתי לפני עשרים שנה בארון, ואיך לתלות פנינת קסם בחוט טורקיז שתגיע בדיוק למקום שעליו אני מניחה אצבע עכשיו, בחיבור שבין הצלעות, ומנסה, מנסה, מנסה לנשום.

 17.4.2003, פסח

אלכס

אני לא מבינה משהו. דיברנו על זה עוד בארץ, למה לפתוח את הוויכוח הזה שוב? אני רוצה שלאיילת ולאוהד יהיה אותו חדר. אני לא רוצה אותם מופרדים. זה מוקדם מדי, זה שינוי גדול מדי, תשכח מהבית ההוא שהסוכנת המפורצפת ההיא הראתה לך. לא אכפת לי שיש לו גינה אחורית מקסימה. לא אכפת לי שהמטבח שלו מצויד בכל האביזרים הכי הכי. והאמת היא שהוא לא נראה לי בכלל, משהו בחזית שלו מאיים וגדול מדי. אוהד ואיילת צריכים להיות ביחד, לפחות בשנה הראשונה. אם אנחנו נשארים שם עוד, לעוד שנה אחת של דוקטורט - אז נוכל לפתוח את הסיפור הזה לדיון מחודש. תפסיק לשלוח לי תמונות של בתים שגדולים עלי בכמה מספרים. בדמיון הייתה לנו תמונה של בית קטן עם גינה קטנה, עם חדר אורחים לכל האורחים הרבים שבטח יציפו אותנו מרגע שנתיישב באוקספורד הירוקה הדוקטורטית שלך, עם חדר ילדים, עם חדר שינה, עם חדר עבודה - אני לא מבינה למה פתאום צריך להתחיל את הסיפור הזה מהתחלה.

מה, הסוכנת הזאת מצליחה לעשות לך עיניים על כל בית מרשים שהיא גוררת אותך אליו? זה העניין? אז תחליף סוכנות, או סוכן. או שתסביר לה מה אשתך רוצה. וזהו.

וזה אחרי לילה כמעט חסר שינה בבית ריק לגמרי. התעוררתי בארבע בבוקר ושכבתי ערה במיטה עוד שעה, הייתי עייפה כל כך ורחוקה כל כך משינה. לפחות את ליל הסדר הזה עברנו. והטלפון שלך הגיע ממש בזמן ועשה טוב לכולם, ופתאום אבא שלי נתקף איזה פרץ התלהבות והציע להרים את הכוס הרביעית הזאת לכבודך, ואפילו הילדים ביקשו לטעום. היית צריך לראות את הפרצוף שדידי עשה, יין אדום זה לא משהו שהוא אוהב, עכשיו אני יודעת את זה בבירור...

החזרתי את אימא שלך ואחיך למושב, נהגתי הביתה מקשיבה ל"קול המוסיקה". שידרו איזו יצירה של הנדל, משהו מיוחד לפסח, אני לא בעניין מוסיקה קלאסית, אבל זה איכשהו התאים לי. פעם ראשונה להיכנס הביתה בלילה הביתה לבד. לצחצח שיניים לבד, להתכרבל במיטה לבד. לנסות להירדם בלי להקשיב לנשימות של הקטנים. טוב שהם נשארו שם. אני צריכה זמן לעצמי. אמרתי לעצמי שמחר אקום, שמחר אתחיל לארגן את הבית. שמחר יהיה הכול.

Tomorrow is another day, אמרתי לעצמי. אבל עכשיו הבית ריק, ירושלים דוממת, רק שירה מבתי כנסת בסביבה חודרת דרך החלונות. אני רוצה לבד. אני לא מתחילה לארגן כלום עכשיו. אני עכשיו ספוג. אני עכשיו ספוג בצבע תכלת בהיר - סופגת את השקט. ואחר כך נראה.

אחר כך.

תכתוב, אלכס. תכתוב. ותרד במהירות מהסיפור של הבית ההוא, כי הוא לא מתאים לי.

אני .

כן, סליחה, שכחתי. חג שמח.